י וַתִּבְטְחִ֣י בְרָֽעָתֵ֗ךְ אָמַרְתְּ֙ אֵ֣ין רֹאָ֔נִי חָכְמָתֵ֥ךְ וְדַעְתֵּ֖ךְ הִ֣יא שֽׁוֹבְבָ֑תֶךְ וַתֹּֽאמְרִ֣י בְלִבֵּ֔ךְ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֥י עֽוֹד׃ יא וּבָ֧א עָלַ֣יִךְ רָעָ֗ה לֹ֤א תֵֽדְעִי֙ שַׁחְרָ֔הּ וְתִפֹּ֤ל עָלַ֨יִךְ֙ הֹוָ֔ה לֹ֥א תֽוּכְלִ֖י כַּפְּרָ֑הּ וְתָבֹ֨א עָלַ֧יִךְ פִּתְאֹ֛ם שֹׁאָ֖ה לֹ֥א תֵדָֽעִי׃
֍ ֍ ֍
(י) ובאותו זמן, שכל חכמי ומכשפי בבל לא ידעו את העתיד לבוא עליה, וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ – בטחת בעצמך לעשות מעשים רעים, ולא חששת מאחרים שיענישו אותך על כך, כי אָמַרְתְּ, אֵין רֹאָנִי. וגם מצד עצמך לא התביישת במעשייך הרעים, כי אדרבה, חָכְמָתֵךְ וְדַעְתֵּךְ הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ – השתמשת בחכמה ובדעת לייסד מינות וכפירה, ומכח זה לעבור עבירות, וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ, אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד, ולכן לא התייראת משום בריה בעולם.
(יא) וּבָא עָלַיִךְ רָעָה, לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ – לא יאיר אור השחר על אותה רעה, לדעת מהיכן תבוא אלייך, וזהו רמז לפיסת היד שכתבה על כותל ארמונו של בלשאצר את הכתובות על סיום מלכותו, ומתוך כך נפלה עליהם אימה ופחד מפני רעה העתידה לבוא עליהם, ולא ידעו מה היא, וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה – צרה ושבר, אשר לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ – לכסותה ולהסתירה, וזהו המרד של שרי בבל שהרגו בעצמם את בלשאצר, וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שֹׁאָה לֹא תֵדָעִי, וזהו הכיבוש של העיר על ידי חיל מדי ופרס, שאירע פתאום, ללא הרגשת יושבי בבל.
