שיעור 3, מגילת איכה, פרק א, ז-יא
ז זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ: ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר: ט טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַֽחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃ י יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַֽחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹֽא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃ יא כָּל־עַמָּ֤הּ נֶֽאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָֽתְנ֧וּ מַֽחֲמַדֵּיהֶ֛ם בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זֽוֹלֵלָֽה׃
(ז) זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ, כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם – כי בימי קדם היו כל המצוות נחשבות בעיני העולם לדברי חמד, ואפילו המצוות החוקיות שלא התבאר טעמם, ואילו עתה, בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ, רָאוּהָ צָרִים ושָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – על שבתותיה, כלומר, אפילו המצוות השכליות, כמו שבתות וימים טובים, היו עתה לשחוק בעיני הגויים.
(ח) ומבאר את הטעם לכך שהגויים לעגו למצוות שעשו ישראל, כי חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, עַל כֵּן לְנִידָה (-ללעג, כמו (תהלים מ"ד ט"ו) "מְנוֹד רֹאשׁ" (אבן עזרא)) הָיָתָה, כלומר, כשם שאדם מלוכלך המתקשט בתכשיטים יהיה בכך ללעג וקלס, כך ישראל היו מלאים בחטאים, עד שכאשר עשו מצוה אחת היו בכך ללעג ושחוק, כָּל מְכַבְּדֶיהָ – המצוות, שכיבדו אותם קודם לכן, הִזִּילוּהָ – גרמו להם בזיון, כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ – ראו הכל את החטאים שעשו, ומחמת שהיו האומות מבזים אותם על המצוות הללו, גַּם הִיא נֶאֶנְחָה, וַתָּשָׁב אָחוֹר, כי התחרטו על המצוות שעשו.
(ט) טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ – כמו אדם ההולך ברפש וטיט ושולי בגדיו מתלכלכים, ויכול עדיין לחזור לביתו ולנקותם, אך אם ימשיך ללכת בדרך זו יתלכלך לגמרי, ואין לו תקנה עוד, כך כאשר התחילו להתלכלך בחטאים לא זכרו מה יהיה באחריתם אם ימשיכו בדרך זו, אלא המשיכו בכך עד שהתלכלכו לגמרי, וַתֵּרֶד פְּלָאִים – ירדה ירידה מופלגת, המפליאה את כל רואיה, ומחמת ירידה עצומה זו אֵין מְנַחֵם לָהּ – הסתלקה ממנה השכינה. רְאֵה ה' אֶת עָנְיִי, ואף שאין לי זכות מצד עצמי, ראה כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב להתפאר בנצחונו, וראוי לך לעשות למען כבוד שמך.
(י) ומבאר מה שאמר 'כי הגדיל אויב', כי יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ – על בית המקדש וכליו, כִּי רָאֲתָה גוֹיִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ – כביכול ראתה הַקְדוּשָׁה את הגויים הבאים לבית המקדש, אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ, ומחמת כן פרחה הקדושה ממקומה, ולכן יכלו הגויים לשלוט בבית המקדש, כי כבר התחללה קדושתו.
(יא) טעם נוסף לכך שראוי לך לרחם עלינו, כי ירדנו עד כדי כך שכָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים ומְבַקְּשִׁים לֶחֶם, נָתְנוּ מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל כדי לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה – התבזיתי בפני כל העמים, וכיון ששם ישראל משותף בשמך יש בכך בזיון גם לכבוד שמך, וראוי לך לעשות למען כבוד שמך המחולל.
