שיעור 4, מגילת איכה, פרק א, יב-כב

(יב) לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ: (יג) מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל הַיּוֹם דָּוָה: (יד) נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם: (טו) סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה: (טז) עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: (יז) פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם: (יח) צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי: (יט) קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם: (כ) רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת: (כא) שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמוֹנִי: (כב) תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי:

(יב) פונה עתה אל האומות ואומר להם, לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ – אתם, האויבים העוברים על דרך ה', אין הצרות שלי מתייחסות אליכם כלל, ואינן מכוחכם, ולכן אין לכם להתפאר בהם, והראיה לכך, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ בעולם עוד אומה שיש לה מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי, ואם היה הדבר בדרך הטבע, היה מזדמן הדבר גם לאומה אחרת שיקרה לה כן, ומכך שלא אירע דבר כזה לשום אומה בעולם, זו ראיה שהכל בא עלי כעונש מה'. וראיה נוספת לכך, כי כל מה שבא עלי, הוא אֲשֶׁר הוֹגָה – אמר ה' ביד עבדיו הנביאים בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ, כאשר שלח אותם להוכיח ולהזהיר מפני הפורענויות שיבואו, וכיון שהיתה התראה מאת ה' על כל הדברים הללו, בודאי זהו עונש שבא ממנו בהשגחה פרטית, ואין לכם מה להתגאות בכך.

(יג) וכיון שהוכחתי בראיות כי מִמָּרוֹם שָׁלַח ה' את האֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, וַיִּרְדֶּנָּה – בודאי הוא בחסדו גם יפריש ויוציא ממני את הצרות ('וירדנה' הוא מלשון רדיית הפת, הוצאתה מן התנור). ואמנם ה' פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי, אך לא היה זה כדי להרע לי, אלא הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר – כדי להשיב אותי אליו (בדומה לרשת שפורשים לבעלי חיים כדי לצוד אותם ולהנות מהם, ולא כדי להורגם), וגם כאשר נְתָנַנִי ה' שֹׁמֵמָה, הרי זה רק כָּל הַיּוֹם דָּוָה – כל זמן שאני מלוכלכת בחטאי, אבל כשאטהר מחטאי יחזירני אליו, וכאשה נדה, העתידה להטהר לבעלה.

(יד) נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ – העונש שנותן ה' על חטאי (ועונש זה מכונה 'עול פשעי') הוא 'נשקד', נחשב כנקודות קטנות לעומת מה שהיה ראוי לי, אך כיון שהחטאים רבים כל כך, לכן אף אותן נקודות קטנות הן רבות מאד, עד אשר יִשְׂתָּרְגוּ (-יטפסו) עָלוּ עַל צַוָּארִי, הִכְשִׁיל כֹּחִי לחזור אליו בתשובה שלמה, בכך שנְתָנַנִי ה' בִּידֵי הגויים המוסיפים להחטיא אותנו עוד ועוד, עד שמחמת כן לֹא אוּכַל קוּם לשוב אל ה'.

(טו) סִלָּה כָל אַבִּירַי ה' בְּקִרְבִּי – פינה והוציא ה' את כל הצדיקים מירושלים, כי לפני החורבן כבר גלו כל תלמידי החכמים והצדיקים בגלות יכניה מלך יהודה, וכיון שהתמעטו הצדיקים המגינים על העיר, קָרָא עָלַי מוֹעֵד – ייעד לי זמן שבו יבואו האויבים, לִשְׁבֹּר גם את בַּחוּרָי – הצדיקים שנותרו בעיר. גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה – ואת שאר העם הרגו כפי שסוחטים ענבים בגת, לעשות מהם יין.

(טז) עַל אֵלֶּה – מחמת הבכי על כל הדברים הללו, אֲנִי נקראת בפי הכל בתואר 'בוֹכִיָּה', הבוכה בתמידות, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם מעצמה, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מלך המשיח הנקרא מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי, וטעם ריחוקו הוא כיון שהָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, שאין מי שילמדם תורה ומצוות, כִּי גָבַר אוֹיֵב בעצתו הרעה, להדיח אותי ואת בני מהתורה והמצוות, ובכך להרחיק את הגאולה.

(יז) פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ דרך צער ושבר, עד שאֵין מְנַחֵם לָהּ, וצערה הוא בזוכרה כי צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו – מחמת חֲטָאֵי עַם יעקב ציוה ה' שיהיו הצרים סביבו, ועל ידי זה הָיְתָה יְרוּשָׁלִַם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם, כי הסתלקה ממנה השראת השכינה, כאילו היתה נדה, מרוחקת.

(יח) כיון שהיה עונשם של ישראל גדול מאד, ולא רצו שיתחלל שם ה' בגויים, לכן כל אחד מהם הצדיק עליו את הדין ואמר, צַדִּיק הוּא ה' בעונש שנתן לי, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי. שִׁמְעוּ נָא כָל הָעַמִּים, מה גרם לי החטא, וּרְאוּ מַכְאֹבִי שאירע לי מחמת כן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי שלא טעמו טעם חטא, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי, בגלל עוונותי.

(יט) קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי – החשבתי והגדלתי את האומות (ו'קראתי' הוא לשון גדולה וחשיבות, כמו "קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל" (שמות ל"א ב')), הֵמָּה רִמּוּנִי – הם היטו את לבבי מאחרי ה', עד שאפילו כאשר כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ לא ריחמתי עליהם, כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת נַפְשָׁם, ואפילו אוכל להשיב נפש לא נתתי להם (כמו שנאמר (יחזקאל ט"ז מ"ט) בתוכחה לאנשי ירושלים "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ, גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם, וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ, וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה").

(כ) רְאֵה ה', כִּי עתה שנעשה צַר לִי מרוב הצרות, ומֵעַי חֳמַרְמָרוּ (-התכווצו), ובאמת כעת כבר נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי לחזור למוטב, כִּי ידעתי שמָרוֹ מָרִיתִי, אך לא הועיל לי הדבר, כי עדיין מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב, בַּבַּיִת היתה אֵימָה כַּמָּוֶת.

(כא) ואם היה הדבר בצינעא לא היה הדבר קשה בעיני כל כך, אך עתה שָׁמְעוּ כל הגויים כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, ועל כך אֵין מְנַחֵם לִי – איני יכולה לקבל תנחומים, כָּל אֹיְבַי אשר שָׁמְעוּ רָעָתִי, שָׂשׂוּ, כִּי ידעו שאַתָּה עָשִׂיתָ. אך ראה את ההבדל ביני לבינם, כי בעוד הם שמחים על צרותי ומפלתי, תפילתי תמיד היא לטובת הגויים, ובקשתי היא שהֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ – שיבוא היום שעליו התנבא צפניה (ג' ט') "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד", וְיִהְיוּ כָמֹנִי – יהיו גם הגויים בדרגה גבוהה יותר, ויהיו כמו עם ישראל לעבוד את ה'.

(כב) וכיון שהם רעים כל כך, לכן אבקש כי אותם גויים שאינם ראויים לאותו יום שבו יעבדו גם הם את ה', תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל פְּשָׁעָי (ולשון 'עולל' נאמרת על המעשה עצמו ולא על התכלית הרצויה, כי אצל ישראל היו היסורים לתכלית טובה, ואילו בקשתינו היא שאל הגויים יבואו היסורים עצמם, אך ללא התכלית הטובה שהיתה לנו, ולכן אמר לשון 'עולל'), כִּי בגלל הגויים הללו רַבּוֹת אַנְחֹתַי, וְלִבִּי דַוָּי.