שיעור 30, מסכת מגילה, פרק רביעי

הרי"ף מביא עתה את סדר הקדימויות בקריאת התורה, כמבואר במסכת גיטין: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין נט.) אֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ חכמים שיש לעשותם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם וְכו', כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְתַנְיָא – ושנינו בברייתא בענין זה, נאמר בפסוק לגבי הכהן (ויקרא כא ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', ומלשון 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' יש ללמוד שיש לכבדו לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן בכל דבר כבוד, בין לקרוא ראשון בתורה, ובין לדבר ראשון בישיבה, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן, וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן – אם בא לחלוק עם ישראל, יכבדנו הישראל ליטול איזה חלק שירצה.

אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – מקובל בידינו דין זה, אם אֵין שָׁם כֹּהֵן, נִתְפָּרְדָה חֲבִילָה, כלומר, התבטל סדר העליות, ואין לוי קורא כלל.

וְאָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – מקובל בידינו דין זה, אִם אֵין שָׁם לֵוִי, כֹּהֵן קוֹרֵא, כְּלוֹמַר, חוזר הכהן וקורא בִּמְקוֹם לֵוִי. וְדַוְקָא אוֹתוֹ כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן הוּא שֶׁקּוֹרֵא שֵׁנִית בִּמְקוֹם לֵוִי, ולא כהן אחר, והטעם לכך, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָם מִשְׁפַּחַת רִאשׁוֹן, שיאמרו שהראשון היה כהן פגום, ולכן העלו אחריו כהן אחר [אמנם אין כאן חשש פגם לשני, כיון שגם אם הוא כהן פגום, הרי אינו לוי, וממילא לא יסברו שהוא פגום אלא שהראשון היה פגום]. וכן לֵוִי אַחַר לֵוִי לֹא יִקְרָא, מִשּׁוּם פְּגָם שְׁנֵיהֶם, שיהיו שיסברו שהראשון היה פגום ולכן העלו לוי אַחֵר אחריו, ויהיו שיסברו שהשני פגום, ולכן העלוהו אחרי לוי, בתורת ישראל [ואמנם הנשארים בבית הכנסת כל הקריאה יראו שהכהן והלוי עלו למנין הקרואים, ויבינו שאינם פגומים, אך חששו שהנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה יסברו שיש בהם פגם].

שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָּלִילָא – בני ארץ הגליל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ, אַחֲרֵיהֶם – אחרי הכהן והלוי, מִי קוֹרֵא. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא היתה ביד רבי חלבו תשובה לשאלתם, אָתָא שַׁיְילֵהּ – בא ושאל שאלה זו לְרַבִּי יִצְחָק נַפְחָא, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי יצחק נפחא, אַחֲרֵיהֶן קוֹרֵא תַּלְמִיד חָכָם הַמְמֻנֶּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָן פַּרְנָסִין עַל הַצִּבּוּר, והיינו מי ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום, ויודע להשיב. וְאַחֲרֵיהֶן קוראים בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבִיהֶן מְמֻנִּין עַל הַצִּבּוּר, משום שיש בכך כבוד לאבותיהם, וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת – ממונים על בית הכנסת, וְאחריהם כָל אָדָם. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ אֵין קוֹרִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, ואף שהם כתובים על קלף ובגלילה, כיון שאין כתוב בהם אלא חומש אחד, וקוראים רק בספר שכתובים בו כל חמשת חומשי התורה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר, שאין זה כבודו לקרוא בספר שאין בו את כל חמשת החומשים.

הרי"ף מביא עתה את סוגיות הגמרא במקומות אחרים בעניין קריאת התורה ועניית אמן: גַּרְסִינָן במסכת ברכות בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד (מה.), אָמַר רַב חָנָן בַּר אַבָּא, מִנַּיִן לָעוֹנֶה 'אָמֵן' שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ את אותה הברכה שעליה הוא עונה אמן, שֶׁנֶּאֱמַר  בתהילים (לד ד) 'גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו', ומשמעות לשון 'יחדיו' היינו שיהא הקול של כולם שוה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, מִנַּיִן לַמְתַרְגֵּם את הפסוקים אחר הקורא בתורה, שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא את הפסוקים בלשון הקודש, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מתן תורה (שמות יט ט) 'מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל', ולכאורה קשה, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר – ממשמעות לשון 'יַעֲנֶנּוּ', וכי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ שֶׁבְּקוֹל, והרי כל 'ענייה' היא בקול רם, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לשם מה נאמר 'בְּקוֹל', שהיה הקדוש ברוך הוא אומר את הדברים בְּקוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, כיון שמשה היה כ'מתרגם' אחר קריאת הקדוש ברוך הוא, ובודאי היה משה קורא בקול גדול כדי להשמיע לכל ישראל, אבל הקדוש ברוך הוא לא היה צריך לקרוא בקול גדול, שלא היה מדבר אלא עם משה רבינו, ואף על פי כן הגביה קולו שיהא שוה לקולו של משה, כדי שלא יהא קולו של משה, המתרגם, גבוה מקולו של הקדוש ברוך הוא (תוספות שם). תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן גם בברייתא, אֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ יוֹתֵר מִן הַקּוֹרֵא, וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹרֵא, יַמְעִיךְ הַקּוֹרֵא קוֹלוֹ וְיִקְרָא, כדי שיהא קול הקורא והמתרגם שוים זה לזה.

גַּרְסִינָן בְּמסכת סוֹטָה, בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן (לט:), אָמַר רַב חִסְדָּא, אֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּכְלֶה 'אָמֵן' מִפִּי הַצִּבּוּר שענו אחר ברכת התורה, וְאֵין הַמְתַרְגֵּם רַשַּׁאי לְתַרְגֵּם, עַד שֶׁיִּכְלֶה פָּסוּק מִפִּי הַקּוֹרֵא, וְאֵין הַקּוֹרֵא רַשַּׁאי לִקְרוֹת פָּסוּק אַחֵר – נוסף, עַד שֶׁיִּכְלֶה הַתַּרְגּוּם של הפסוק הקודם מִפִּי הַמְתַרְגֵּם.

וְגַרְסִינָן (בה) – ולמדנו במסכת זו לעיל בְּפִרְקָא קַמָּא (ג.), אָמַר רַב אִיקָא בַּר אָבִין, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב, מַאי דִּכְתִיב – מה פירוש הפסוק (נחמיה ח ח) 'וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא', כך הוא פירושו, 'וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים' זֶה מִקְרָא. 'מְפֹרָשׁ', זֶה תַּרְגּוּם, שהוא מפרש את המקראות. 'וְשׂוֹם שֵׁכֶל', אֵלּוּ הַפְּסוּקִים, נקודות המפסיקות בין פסוק לפסוק שעל ידם מבין אדם את חילוקי הפסוקים. 'וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא', זֶה פִּסּוּק טְעָמִים, שעל ידי הטעמים מבין האדם טוב יותר את המקראות. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, אֵלּוּ הַמָּסוֹרוֹת – הכללים שנמסרו במסורה, כגון חסירות ויתירות, ותיבות שנכתבות ואינן נקראות או נקראות ואינן נכתבות.

עוד שנינו במסכת סוטה (לט:), אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמַּפְטִיר – הקורא את ההפטרה, אֵינוֹ מַפְטִיר עַד שֶׁיִּגָּלֵל סֵפֶר תּוֹרָה, כדי שגם הגולל יוכל להקשיב ולשמוע את קריאת ההפטרה.