ז כֹּ֣ה אָֽמַר־ה֩' גֹּאֵ֨ל יִשְׂרָאֵ֜ל קְדוֹשׁ֗וֹ לִבְזֹה־נֶ֜פֶשׁ לִמְתָ֤עֵֽב גּוֹי֙ לְעֶ֣בֶד מֹֽשְׁלִ֔ים מְלָכִים֙ יִרְא֣וּ וָקָ֔מוּ שָׂרִ֖ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֑וּ לְמַ֤עַן ה֙' אֲשֶׁ֣ר נֶֽאֱמָ֔ן קְדֹ֥שׁ יִשְׂרָאֵ֖ל וַיִּבְחָרֶֽךָּ׃ ח כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר ה֗' בְּעֵ֤ת רָצוֹן֙ עֲנִיתִ֔יךָ וּבְי֥וֹם יְשׁוּעָ֖ה עֲזַרְתִּ֑יךָ וְאֶצָּרְךָ֗ וְאֶתֶּנְךָ֙ לִבְרִ֣ית עָ֔ם לְהָקִ֣ים אֶ֔רֶץ לְהַנְחִ֖יל נְחָל֥וֹת שֹֽׁמֵמֽוֹת׃ ט לֵאמֹ֤ר לַֽאֲסוּרִים֙ צֵ֔אוּ לַֽאֲשֶׁ֥ר בַּחֹ֖שֶׁךְ הִגָּל֑וּ עַל־דְּרָכִ֣ים יִרְע֔וּ וּבְכָל־שְׁפָיִ֖ים מַרְעִיתָֽם׃ י לֹ֤א יִרְעָ֨בוּ֙ וְלֹ֣א יִצְמָ֔אוּ וְלֹֽא־יַכֵּ֥ם שָׁרָ֖ב וָשָׁ֑מֶשׁ כִּֽי־מְרַחֲמָ֣ם יְנַֽהֲגֵ֔ם וְעַל־מַבּ֥וּעֵי מַ֖יִם יְנַֽהֲלֵֽם׃ יא וְשַׂמְתִּ֥י כָל־הָרַ֖י לַדָּ֑רֶךְ וּמְסִלֹּתַ֖י יְרֻמֽוּן׃
֍֍֍
(ז) כֹּה אָמַר ה', גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ – המוכן לגאול את ישראל מחמת קדושת מעשיהם, בניסים גלויים, לִבְזֹה נֶפֶשׁ – אותן נפשות שהיו בזויות בעיני העמים, לִמְתָעֵב גּוֹי – אותן גופות של ישראל ('גוי' מלשון גְּוִיָּה), שהן מתועבות בעיני העמים, לְעֶבֶד מֹשְׁלִים – אותם יהודים שאינם רק כעבדים לאדון אחד, אלא כעבד שיש לו מושלים רבים, כי כל מי שירצה מהאומות ישתעבד בהם, לאחר הגאולה תהיה מעלתם גדולה, עד כי מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ לפניהם לכבדם, בשונה ממה שהיו בזויים ונתעבים לפניהם, ולעומת מה שהיו משועבדים להם, הרי עתה שָׂרִים יראו אותם וְיִשְׁתַּחֲווּ, ויהיה הדבר או ככלות הזמן, כשיגיע עת הגאולה, ואז יהיה הדבר גם אם לא ייטיבו מעשיהם, אלא לְמַעַן ה', אֲשֶׁר נֶאֱמָן הוא לקיים את הבטחתו לישראל, או קודם הזמן, כאשר מחמת מעשיהם הטובים ייגאלו, ואז יהיה הדבר למען קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל – מחמת קדושת מעשיהם של ישראל, וַיִּבְחָרֶךָּ מפני מעשיך הטובים.
(ח) מוסיף ואומר כנגד שני הזמנים הראויים לגאולה, כֹּה אָמַר ה', בְּעֵת רָצוֹן – בזמן שתיטיבו מעשיכם ובכך יהיה זה זמן רצוי בזכות מעשיכם, עֲנִיתִיךָ. וּבְיוֹם יְשׁוּעָה – ביום המיועד לישועה מצד שהגיע קץ הימים, עֲזַרְתִּיךָ, גם אם לא יהיו מעשיך הטובים מספיקים לזכות לגאולה מצד עצמם, אגאלך מחמת שהגיע הזמן המיועד לכך. וְאֶצָּרְךָ – גם בזמן הגלות אשמור אותך שלא תִּכְלֶה בין הגויים, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, והיא הברית שכרת ה' עם ישראל, לְהָקִים אֶרֶץ, שהיא הארץ הקדושה, ארץ ישראל, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת, והם העזרות ובית המקדש, שהם נחלת ה', והם שוממים עתה.
(ט) לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ – לשבטי יהודה ובנימין, שהם אסורים בשבי האומות הקרובות, יאמר להם לצאת ממאסרם וגלותם, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ – לעשרת השבטים, שאינם משועבדים, אלא יושבים במקומות רחוקים ונידחים שאין איש יודע את מקומם, ודומים ליושבים בחושך, הִגָּלוּ – יאמר להם להיגלות ולבוא ממקומם, עַל דְּרָכִים יִרְעוּ – יהיו הם כצאן הרועים על הדרכים עצמם, ואינם פוחדים משודדים, ולכן אינם צריכים להרחיק לכת למדבריות, וּבְכָל שְׁפָיִים מַרְעִיתָם – בכל מקום גבוה ימצאו להם מרעה, ולא יצטרכו לחפש מרעה רחוק, כך ישיבם ה' מהגלות בפרהסיא ובדרך המלך, ללא פחד.
(י) ובלכתם בדרכים אלו לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם – כי ה', המרחם עליהם ואוהבם, הוא המנהיג אותם בדרך, וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם.
(יא) ולא יצטרכו לחפש את הדרכים המובילות לארץ ישראל, וְשַׂמְתִּי כָל הָרַי להם לַדָּרֶךְ, וּמְסִלֹּתַי יְרֻמוּן – יהיו מורמות לגובה וכבושות עבורם, באופן שהכל יידעו שהם המסילות שהכין להם ה' להנחותם בדרך ישרה.
