יב הִנֵּה־אֵ֕לֶּה מֵֽרָח֖וֹק יָבֹ֑אוּ וְהִֽנֵּה־אֵ֨לֶּה֙ מִצָּפ֣וֹן וּמִיָּ֔ם וְאֵ֖לֶּה מֵאֶ֥רֶץ סִינִֽים׃ יג רָנּ֤וּ שָׁמַ֨יִם֙ וְגִ֣ילִי אָ֔רֶץ וּפִצְח֥וּ הָרִ֖ים רִנָּ֑ה כִּֽי־נִחַ֤ם ה֙' עַמּ֔וֹ וַֽעֲנִיָּ֖יו יְרַחֵֽם׃ יד וַתֹּ֥אמֶר צִיּ֖וֹן עֲזָבַ֣נִי ה֑' וַֽאדֹנָ֖י שְׁכֵחָֽנִי׃ טו הֲתִשְׁכַּ֤ח אִשָּׁה֙ עוּלָ֔הּ מֵֽרַחֵ֖ם בֶּן־בִּטְנָ֑הּ גַּם־אֵ֣לֶּה תִשְׁכַּ֔חְנָה וְאָֽנֹכִ֖י לֹ֥א אֶשְׁכָּחֵֽךְ׃
֍֍֍
(יב) באותו זמן, שיתחיל קיבוץ הגלויות מכל הארצות, יהיה זה קודם בניית ציון וירושלים, ובעוד כל העולם ומערכות הטבע שרויים בשמחה על הגאולה הקרבה, מתאר הנביא את ציון עצמה יושבת כאלמנה, ועדיין אינה יודעת שקרב זמן ישועתה, הִנֵּה אֵלֶּה – גולי המזרח, והם עשרת השבטים, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וְהִנֵּה אֵלֶּה שבים מִצָּפוֹן וּמִיָּם (-ממערב), וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים – מצד דרום.
(יג) ותתפשט השמחה בכל הבריאה, עד כי רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה, לאחר ששמעו הכל וידעו כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ, וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם.
(יד) ובאותו זמן שכל הבריאה מרננת על קיבוץ הגלויות שהחל, תשב עדיין ירושלים שוממה, וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה' מחמת החטא, ולא זו בלבד, אלא וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי, שה'עזיבה' תהיה כעונש על החטא, אך ה'שכחה' באה מפני המיאוס, שנדמה לה שמאס בה ה' ואינו רוצה לזוכרה כלל.
(טו) וציון תמהה על כך ואומרת, הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ – ילדה הגדול, שאינו תלוי בה כל כך, וגם אם יקרה דבר כזה, הרי זהו מפני שאינו זקוק לה בתמידות, אך הַאִם יתכן שתשכח הָאֵם מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ – מרחמיה על בנה היונק, אשר מלבד אהבתה אליו, תזכרהו גם מצד רחמיה עליו, כי הוא תלוי בה וזקוק לה בתמידות, ועל כך תמהה ציון כיצד עזבה ה' ושכחה, והרי היא תלויה בו ואין לה סומך ועוזר מבלעדי ה'. על דברים אלו משיב לה ה' ואומר, גַּם אם יקרה ששתי נשים אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה את בניהם, הגדול והקטן, הרי וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ, כי לא אוכל לשכח אותך.
