יב אָֽנֹכִ֧י אָֽנֹכִ֛י ה֖וּא מְנַֽחֶמְכֶ֑ם מִֽי־אַ֤תְּ וַתִּֽירְאִי֙ מֵֽאֱנ֣וֹשׁ יָמ֔וּת וּמִבֶּן־אָדָ֖ם חָצִ֥יר יִנָּתֵֽן׃ יג וַתִּשְׁכַּ֞ח ה֣' עֹשֶׂ֗ךָ נוֹטֶ֣ה שָׁמַיִם֮ וְיֹסֵ֣ד אָרֶץ֒ וַתְּפַחֵ֨ד תָּמִ֜יד כָּל־הַיּ֗וֹם מִפְּנֵי֙ חֲמַ֣ת הַמֵּצִ֔יק כַּֽאֲשֶׁ֥ר כּוֹנֵ֖ן לְהַשְׁחִ֑ית וְאַיֵּ֖ה חֲמַ֥ת הַמֵּצִֽיק׃ יד מִהַ֥ר צֹעֶ֖ה לְהִפָּתֵ֑חַ וְלֹֽא־יָמ֣וּת לַשַּׁ֔חַת וְלֹ֥א יֶחְסַ֖ר לַחְמֽוֹ׃
֍֍֍
(יב) כפי שהתבאר, כנסת ישראל מבקשת מה' שיגאל אותם אפילו שאין להם זכויות, וכמו שבזמן יציאת מצרים גאל אותם ה' על אף שלא היו להם זכויות. ועל כך משיב להם ה', מדבריכם נשמע כאילו יש שינוי בהנהגת ה' בין הימים הקדמונים לבין הזמן הזה, אך אין הדבר כן, כי הלא אָנֹכִי, אָנֹכִי הוּא כפי שהייתי קודם, וגם עתה אני מְנַחֶמְכֶם, כפי שעשיתי בעבר, ואדרבה, אתם השתניתם עד שאשאל אתכם מִי אַתְּ, כי איני מכירך כלל, והלא בהיותכם במצרים היה בטחונכם רק בה', ואילו עתה הִשְׁתַּנֵּית, וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ אשר יָמוּת, וּמִבֶּן אָדָם אשר חָצִיר יִנָּתֵן – סופו כחציר המתייבש לפני זמנו.
(יג) וַתִּשְׁכַּח את ה' עֹשֶׂךָ, ומחמת כן אתם מתייראים מבני אדם, והרי ה' הוא הנוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ, ובידו להושיעכם מכל אדם, ולא היה זה פחד הבא לפעמים, אלא וַתְּפַחֵד תָּמִיד, כָּל הַיּוֹם, והפחד היה מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק – מפני כעסו הפנימי של המציק, כאשר לא הוציא את כעסו מהכח אל הפועל (כן היא משמעות לשון 'חימה' בכל מקום, כעס פנימי), כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית – פחדת ממנו כאילו כבר גמר להשחית, והרי היה לך לחשוב, וְאַיֵּה (-היכן היא) חֲמַת הַמֵּצִיק, הרי היא מוסתרת בליבו, ורחוק הדבר שייצא אל הפועל, ומדוע פחדת.
(יד) והרי אפילו אם מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ – ימהר המציק לפתוח את החימה העצורה בליבו, וְלֹא יָמוּת לַשַּׁחַת – וגם אם יעשה זאת קודם שימות, וְלֹא יֶחְסַר לַחְמוֹ – וגם אם יעשה זאת קודם שירד מנכסיו ויהיה עני (כלומר, מסתבר יותר שקודם שיעשה דבר כבר ימות או ייעני, אך גם אם לא יהיה כן).
