א עוּרִ֥י עוּרִ֛י לִבְשִׁ֥י עֻזֵּ֖ךְ צִיּ֑וֹן לִבְשִׁ֣י ׀ בִּגְדֵ֣י תִפְאַרְתֵּ֗ךְ יְרֽוּשָׁלִַ֨ם֙ עִ֣יר הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֣י לֹ֥א יוֹסִ֛יף יָֽבֹא־בָ֥ךְ ע֖וֹד עָרֵ֥ל וְטָמֵֽא׃ ב הִתְנַֽעֲרִ֧י מֵֽעָפָ֛ר ק֥וּמִי שְּׁבִ֖י יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הִֽתְפַּתְּחִי֙ מֽוֹסְרֵ֣י צַוָּארֵ֔ךְ שְׁבִיָּ֖ה בַּת־צִיּֽוֹן׃ ג כִּי־כֹה֙ אָמַ֣ר ה֔' חִנָּ֖ם נִמְכַּרְתֶּ֑ם וְלֹ֥א בְכֶ֖סֶף תִּגָּאֵֽלוּ׃
֍֍֍
פרק נב (א) ממשיך ה' ואומר לירושלים, אל תאמרי לי לעורר את זרוע עוזי, אלא עוּרִי עוּרִי את, כי הדבר תלוי בך, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן, ו'ציון' הוא מקום המקדש, הסנהדרין ובית המלכות, שזהו העוז הפנימי של ישראל, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ החיצוניים, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ, ששם גרו המוני העם, וזהו פאר חיצוני של עשירות וריבוי בני אדם, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל בירושלים, וְטָמֵא בציון.
(ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם – שבויי ירושלים, שהם המון העם, שאין דרך השובים לקושרם, אלא מטילים אותם על העפר, הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן– שבויי ציון, שהם השרים והחשובים, שדרך השובים לקושרם, פיתחו את קשירתכם.
(ג) והטעם שיכולים הם לנתק את קשירתם ולצאת מהשבי, ואינם כעבדים הצריכים שהאדון ישחררם, כִּי כֹה אָמַר ה', מאחר וחִנָּם נִמְכַּרְתֶּם, כי לא לקח ה' תמורה מהגויים ששבו את ישראל, ולכן, וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ.
