שיעור 353, ספר ישעיהו, פרק נט, ז-י

ז רַגְלֵיהֶם֙ לָרַ֣ע יָרֻ֔צוּ וִֽימַהֲר֔וּ לִשְׁפֹּ֖ךְ דָּ֣ם נָקִ֑י מַחְשְׁבֹֽתֵיהֶם֙ מַחְשְׁב֣וֹת אָ֔וֶן שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּמְסִלּוֹתָֽם׃ ח דֶּ֤רֶךְ שָׁלוֹם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ וְאֵ֥ין מִשְׁפָּ֖ט בְּמַעְגְּלוֹתָ֑ם נְתִיבֽוֹתֵיהֶם֙ עִקְּשׁ֣וּ לָהֶ֔ם כֹּ֚ל דֹּרֵ֣ךְ בָּ֔הּ לֹ֥א יָדַ֖ע שָׁלֽוֹם׃ ט עַל־כֵּ֗ן רָחַ֤ק מִשְׁפָּט֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תַשִּׂיגֵ֖נוּ צְדָקָ֑ה נְקַוֶּ֤ה לָאוֹר֙ וְהִנֵּה־חֹ֔שֶׁךְ לִנְגֹה֖וֹת בָּֽאֲפֵל֥וֹת נְהַלֵּֽךְ׃ י נְגַֽשְׁשָׁ֤ה כַֽעִוְרִים֙ קִ֔יר וּכְאֵ֥ין עֵינַ֖יִם נְגַשֵּׁ֑שָׁה כָּשַׁ֤לְנוּ בַֽצָּהֳרַ֨יִם֙ כַּנֶּ֔שֶׁף בָּֽאַשְׁמַנִּ֖ים כַּמֵּתִֽים׃

֍           ֍            ֍

(ז) וכבר הורגל אצלם הרע עד שהפך לטבע, ורַגְלֵיהֶם מאליהם לָרַע יָרֻצוּ, וגם בבואם אל תכלית ריצתם לא ימתינו, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי. ואין פעולותיהם נעשות ללא מחשבה והתבוננות, אלא מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם – חשיבת האון שלהם סללה מסילה כבושה המוליכה אל השוד והשבר.

(ח) דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ – את הדרך הגדולה והעיקרית של השלום הנהוג בין בני האדם, אינם יודעים כלל, וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם – אפילו את המשפט המועט שיש אצל ההולכים בדרכים עקלקלות המתעגלות מדרך הישר, שיש איזו הסכמה בינם לבין עצמם על צורות הנהגה מסוימות [כי גם בין הרוצחים והשודדים יש הסכמה על דרך חלוקת השלל וכדומה], גם משפט זה אינו מצוי ביניהם, אלא כל אחד עושה כרצונו. נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם – אפילו ה'נתיבות' שהם הדרכים הקטנות שכל אחד סולל לעצמו, הם דרכים עקומות ומעוותות, כי אין להם בעצמם דרכים קבועות ללכת בהם, עד שכֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ, באותה דרך קטנה שסלל לעצמו, לֹא יָדַע שָׁלוֹם, כי כל אחד מעכיר ומשחית את עצמו ואת ביתו בהנהגותיו.

(ט) עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ – הגמול שנותן ה' ב'משפט' וביושר לראויים לכך, רחוק ממנו, כי אין לנו מעשים טובים, וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה – אפילו הצדקה שעושה ה' עם האנשים שאינם ראויים לכך, לפנים משורת הדין, וצדקה זו כביכול 'רודפת' אחרינו להיטיב לנו, לא תשיגנו, כיון שאנו במעשינו 'בורחים' ממנה. נְקַוֶּה לָאוֹר של הישועה, וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ. נקוה לכל הפחות לִנְגֹהוֹת, שזהו אור חלש של הירח והכוכבים, אבל באמת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ, כי נעשתה אפילה גמורה, שהיא גרועה מהחושך, עד שאין אור כלל.

(י) ומלבד החושך שיש במציאות, גם אנו מנועים מלראות את האור גם אילו היה קיים, ולכן נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר – כאדם שנעשה עיור, ומגשש אחר הקירות שהוא זוכר שהיו קיימים וראה אותם קודם שהתעוור, וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה – וכמי שלא היו לו עיניים מעולם, המגשש בלא שידע כלל מה הוא מחפש, ואמנם העיור ההולך ביום, הגם שאינו רואה בעצמו, הרי אחרים רואים אותו ויסייעו לו, אך אנו כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף – כעיורים ההולכים בלילה, שאין מי שיעזור להם, עד שאנו כשוכבים בָּאַשְׁמַנִּים – בקברים, כַּמֵּתִים.