יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 357, ספר משלי, פרק כט, יט-כ

יט בִּ֭דְבָרִים לֹֽא־יִוָּ֣סֶר עָ֑בֶד כִּֽי־יָ֝בִ֗ין וְאֵ֣ין מַֽעֲנֶֽה׃ כ חָזִ֗יתָ אִ֭ישׁ אָ֣ץ בִּדְבָרָ֑יו תִּקְוָ֖ה לִכְסִ֣יל מִמֶּֽנּוּ׃

 

֍             ֍              ֍

 

(יט) אף שאדם בן חורין יקבל תוכחה הנאמרת לו על ידי שיודיעו לו את עניני יראת ה' ועונשיו, הרי בִּדְבָרִים בלבד לֹא יִוָּסֶר עָבֶד, כי טבעו של העבד כטבע הבהמה, שיש להנהיגו בשוט וברסן, והגם שיש לו יתרון על הבהמה, כִּי יָבִין – בכך שהוא מבין מה שמדברים אליו, אבל וְאֵין מַעֲנֶה – אינו נכנע מחמת הדברים [ו'מענה' הוא לשון כניעה, כמו שאמר ה' לפרעה (שמות י' ג') "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי", שפירושו להכנע מפני].

(כ) חָזִיתָ – אם ראית אִישׁ אָץ בִּדְבָרָיו, שממהר לדבר דברי שוא על ה' והשגחתו, ומבזה את החכמה, תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ, כי הכסיל נוטה מדברי החכמה רק מחמת תאוותיו, אך יודע הוא שדברי החכמה אמיתיים, ולכן יש תקוה שכאשר תסור ממנו התאווה ילך בדרכי החכמה הידועים לו כבר, אבל הממהר לדבר דברים קשים על ה' והשגחתו ומבזה את החכמה, אין לו תקוה.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)