אחרי שביררה הברייתא שכל אשה האסורה על האדם באיסור ערוה אסורה גם במקרה שנפלה לפניו ליבום, ופוטרת גם את צרתה, מבררת הברייתא שמא גם במקום שאין יבום כלל נאמר שצרותיהן של כל הנשים האסורות על האדם תהיינה אסורות עליו, וכגון שנישאה אימו לאדם מהשוק, והיה לאותו אדם אשה נוספת, וגירשה, תהיה אותה אשה שהיתה 'צרת אימו' אסורה עליו. מבררת הברייתא, יָכוֹל היית לומר שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לאיסור אַף שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, [שהן אמו, אשת אביו, אחות אביו, אחותו מאביו, ואשת אחי אביו, ואשת אחיו מאביו], וחומרתן היא בכך שאינן יכולות כלל להנשא לאחיו מן האב, ולכן לא יתכן לעולם שיפלו לפניו ליבום, שמא נאמר שֶׁאם נישאו לאדם זר יְּהוּ צָרוֹתֵיהֶן של אותן עריות אֲסוּרוֹת על אותו אדם שהעריות אסורות עליו, אָמַרְתָּ, אין הדבר כן, מָה אֲחוֹת אִשָּׁה מְיֻחֶדֶת בכך שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְאֶפְשָׁר – ויכולה היא לִינָּשֵׂא לָאַחִים, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, אמרה תורה שצָרָתָהּ אֲסוּרָה, אַף כָּל שֶׁהִיא עֶרְוָה, וְחַיָּיבִין עַל זְדוֹנָהּ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתָהּ חַטָּאת, וְאֶפְשָׁר לִינָּשֵׂא לָאַחִים, וַאֲסוּרָה לַיָּבָם, צָרָתָהּ אֲסוּרָה, יָצְאוּ שֵׁשׁ עֲרָיוֹת חֲמוּרוֹת מֵאֵלּוּ, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לִינָּשֵׂא לָאַחִים, כיון שכשם שהן אסורות עליו באיסור ערוה כך הן ערוה על כל אחיו מן האב, וכיון שאינן דומות לאיסור אחות אשתו, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת.
מסיימת הברייתא ומוסיפה שהיתר זה של 'צרת ערוה' במקום שאין יבום אינה דווקא בשש עריות חמורות אלו, אלא גם בחמש עשרה ערוות האמורות במשנה, במקרה שלא נפלו לפניו ליבום, וכגון שהיתה בתו נשואה לאדם זר, והיתה לאותו אדם אשה נוספת, וגירשה, מותר לאדם לשאת את אותה אשה שהיתה 'צרת בתו', מאחר ולא נפלו לפניו ליבום כלל, שֶׁאֵין צָרָה האסורה על האדם אֶלָּא מֵאָח – במקום שיש איסור 'אשת אח', והיינו כשנפלו לפניו ליבום הערוה וצרתה, בזה אמרה התורה שכשם שהערוה אסורה עליו, כך צרתה פטורה מן היבום, וממילא חוזרת היא להיות ככל אשת אח שלא במקום מצוה, שהיא אסורה עליו. אבל צרת ערוה סתם, שלא נפלה לפניו ליבום כלל, אין הצרה נאסרת.
אומרת הברייתא, אַזְהָרָה שָׁמַעְנוּ – למדנו מפסוק זה של אחות אשתו, שנאמר 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ', שיש איסור בנישואי ערוה או צרת ערוה אפילו במקום שנפלו לפניו ליבום, עֹנֶשׁ מִנַּיִן – מהיכן יש ללמוד שיש בכך גם עונש כרת, אם יבם ערוה או צרת ערוה [כלומר, שמא לא ענשה התורה בכרת אלא באופן שבא על אשת אחיו סתם, אבל במקום שנפלה לפניו ליבום, אף שאסור לו לייבם אותה, וכפי שהתבאר, שמא אין בכך עונש כרת אלא עונש לאו בלבד], אָמַר קְרָא – כך נאמר בפסוק שבסוף פרשת עריות (ויקרא יח כט) 'כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם', ללמד שכל האיסורים הנלמדים מפרשת עריות, ובכלל זה ערוה וצרת ערוה במקום יבום, שנדרש איסורן מהפסוק האמור באחות אשתו, ענושים עליהן כרת.
מביאה הגמרא דרשה נוספת לאיסור צרת ערוה במקום יבום: וְרַבִּי, נַפְקָא לֵיהּ – לומד הוא דין זה של צָרַת עֶרְוָה, דַּאֲסוּרָה, מֵהָכָא – מדרשה זו, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפרשת יבום (דברים כה ה) 'יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ', ומלשון וְלָקַח וּלְקָחָהּ יש ללמוד לֶאֱסוֹר צָרוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. ומבארת הגמרא את הדרשה, וְהָכִי קָאֲמַר – כך כוונתו של רבי בדרשתו, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא – לכאורה היה ראוי לכתוב 'וְלָקַח', מַאי – מדוע נאמר 'וּלְקָחָהּ', שמשמע [מכך שנכתב 'ולקחהּ' במפיק ה"א] שהיה יכול לקחת גם אחרת ולקח דוקא אותה, ללמד, כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תְּרֵי לִקּוּחִין – בכל מקרה של יבום שיש שתי נשים, דְּאִי בָּעֵי – שאם רצונו בכך, הַאי נָסֵיב – נושא את האחת, וְאִי בָּעֵי הַאי נָסֵיב – ואם רצונו בשניה נושא אותה, שָׁרִיאָן – מותר לו לייבם כל אחת מהן שירצה, וְאִי לֹא – אבל אם אינו יכול לייבם כל אחת מבין שתיהן, וכגון שאחת מהן אסורה עליו באיסור ערוה, תַּרְוַיְיהוּ אֲסִירָן – שתיהן אסורות ביבום, גם הערוה עצמה וגם צרת הערוה.
שיעור 4, מסכת יבמות, פרק ראשון
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
