טז אֱדַ֨יִן דָּֽנִיֵּ֜אל דִּֽי־שְׁמֵ֣הּ בֵּלְטְשַׁאצַּ֗ר אֶשְׁתּוֹמַם֙ כְּשָׁעָ֣ה חֲדָ֔ה וְרַעְיֹנֹ֖הִי יְבַֽהֲלֻנֵּ֑הּ עָנֵ֨ה מַלְכָּ֜א וְאָמַ֗ר בֵּלְטְשַׁאצַּר֙ חֶלְמָ֤א וּפִשְׁרֵא֙ אַֽל־יְבַהֲלָ֔ךְ עָנֵ֤ה בֵלְטְשַׁאצַּר֙ וְאָמַ֔ר מָרִ֕אי חֶלְמָ֥א לְשָֽׂנְאָ֖ךְ וּפִשְׁרֵ֥הּ לְעָרָֽךְ׃ יז אִֽילָנָא֙ דִּ֣י חֲזַ֔יְתָ דִּ֥י רְבָ֖ה וּתְקִ֑ף וְרוּמֵהּ֙ יִמְטֵ֣א לִשְׁמַיָּ֔א וַֽחֲזוֹתֵ֖הּ לְכָל־אַרְעָֽא׃ יח וְעָפְיֵ֤הּ שַׁפִּיר֙ וְאִנְבֵּ֣הּ שַׂגִּ֔יא וּמָז֨וֹן לְכֹ֖לָּא־בֵ֑הּ תְּחֹת֗וֹהִי תְּדוּר֙ חֵיוַ֣ת בָּרָ֔א וּבְעַנְפ֕וֹהִי יִשְׁכְּנָ֖ן צִפְּרֵ֥י שְׁמַיָּֽא׃ יט אַנְתְּ־ה֣וּא מַלְכָּ֔א דִּ֥י רְבַ֖ת וּתְקֵ֑פְתְּ וּרְבוּתָ֤ךְ רְבָת֙ וּמְטָ֣ת לִשְׁמַיָּ֔א וְשָׁלְטָנָ֖ךְ לְס֥וֹף אַרְעָֽא׃
(טז) אֱדַיִן – אז, דָּנִיֵּאל, דִּי שְׁמֵהּ – ששמו בֵּלְטְשַׁאצַּר, כפי שקראו נבוכדנצר, אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה – השתומם כשעה אחת, וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ – ומחשבותיו הבהילוהו, כיון שהתיירא לומר למלך את פתרון חלומו, המורה על רעה הבאה אליו. עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר – ענה נבוכדנצר המלך ואמר לדניאל, בֵּלְטְשַׁאצַּר, חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ – אל תיבהל מלומר את החלום ופתרונו, כיון שכבר הרגיש נבוכדנצר שהחלום מראה דבר רע עליו ועל מלכותו, וכפי שהתבאר לעיל, שכבר סיום החלום עצמו היה חלק מהפתרון. עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר, מָרִאי – אדוני, חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ – החלום יהיה לשונאיך, וּפִשְׁרֵהּ לְעָרָךְ – ופתרונו יהיה לאויביך.
(יז) אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ – האילן שראית בחלומך, דִּי רְבָה וּתְקִף – שגדל והתחזק, וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא – עד שגובהו הגיע לשמים, וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא – והיה נראה מכל הארץ.
(יח) וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר – וענפיו יפים, וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא – ופירותיו מרובים, וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ – ויש בו מזון לכל, תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא – תחתיו דרות חיות השדה, וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפְּרֵי שְׁמַיָּא – ובין ענפיו שוכנות צפורי השמים.
(יט) הנמשל של אילן זה, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא – אתה הוא המלך נבוכדנצר, דִּי רְבַת וּתְקֵפְתְּ – שגדלת והתחזקת, וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא – וגדלותך גדלה עד לשמים, וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא – ושלטונך הגיע עד סוף העולם.
