שיעור 412, ספר תהילים, פרק פז, א-ג

(א) לִבְנֵי־קֹ֭רַח מִזְמ֣וֹר שִׁ֑יר יְ֝סֽוּדָת֗וֹ בְּהַרְרֵי־קֹֽדֶשׁ׃

(ב) אֹהֵ֣ב יְ֭הוָה שַֽׁעֲרֵ֣י צִיּ֑וֹן מִ֝כֹּ֗ל מִשְׁכְּנ֥וֹת יַֽעֲקֹֽב׃

(ג) נִ֭כְבָּדוֹת מְדֻבָּ֣ר בָּ֑ךְ עִ֖יר הָֽאֱלֹהִ֣ים סֶֽלָה׃

פרק פז

במזמור זה משבח את הרי ציון, ואת העם היושבים בה:

(א) לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר, יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ – על הרי ציון, עיר הקודש.

(ב) הנה הגויים אומרים בדרך גנאי על ישראל, שה' מקבל את הקרבנות בבית המקדש מחמת שהמקום אהוב לפניו, ולא מצד אהבתו לישראל, ולכן אסר עליהם להקריב לפניו בבמות, ואומרים הם כי אֹהֵב יְיָ את שַׁעֲרֵי צִיּוֹן, יותר מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב, שאם לא כן היה מקבל את קרבנותיהם בכל מקום, וזו ראיה, לדבריהם, שאין אהבתו לישראל גדולה כל כך.

(ג) אמנם, נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ – דיבור זה של גנאי שהם מדברים עליך, ציון, הרי הוא לפי האמת דיבור של כבוד גדול עבורך, עִיר הָאֱלֹהִים, כי בכך הם מודים שאת עיר האלהים, שבך בחר ה' להיות מכון לשבתו, ועל ידך שוכן הוא בתוך ישראל שכינת קבע (ונמצא שמתוך שבאו לומר דברי גנות, אמרו דברי שבח וכבוד על ירושלים), סֶלָה – סיום הענין.