שיעור 44, ספר דניאל, פרק ד, כח-ל
כח ע֗וֹד מִלְּתָא֙ בְּפֻ֣ם מַלְכָּ֔א קָ֖ל מִן־שְׁמַיָּ֣א נְפַ֑ל לָ֤ךְ אָֽמְרִין֙ נְבֽוּכַדְנֶצַּ֣ר מַלְכָּ֔א מַלְכוּתָ֖א עֲדָ֥ת מִנָּֽךְ׃ כט וּמִן־אֲנָשָׁא֩ לָ֨ךְ טָֽרְדִ֜ין וְֽעִם־חֵיוַ֧ת בָּרָ֣א מְדֹרָ֗ךְ עִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ לָ֣ךְ יְטַֽעֲמ֔וּן וְשִׁבְעָ֥ה עִדָּנִ֖ין יַחְלְפ֣וּן עֲלָ֑ךְ עַ֣ד דִּֽי־תִנְדַּ֗ע דִּֽי־שַׁלִּ֤יט עִלָּאָה֙ בְּמַלְכ֣וּת אֲנָשָׁ֔א וּלְמַן־דִּ֥י יִצְבֵּ֖א יִתְּנִנַּֽהּ׃ ל בַּהּ־שַֽׁעֲתָ֗א מִלְּתָא֮ סָ֣פַת עַל־נְבֽוּכַדְנֶצַּר֒ וּמִן־אֲנָשָׁ֣א טְרִ֔יד וְעִשְׂבָּ֤א כְתוֹרִין֙ יֵאכֻ֔ל וּמִטַּ֥ל שְׁמַיָּ֖א גִּשְׁמֵ֣הּ יִצְטַבַּ֑ע עַ֣ד דִּ֥י שַׂעְרֵ֛הּ כְּנִשְׁרִ֥ין רְבָ֖ה וְטִפְר֥וֹהִי כְצִפְּרִֽין׃
(כח) עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא – בעוד המילים בפיו של המלך, קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל – נפל קול מן השמים ואמר, לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא – לך נאמר, אתה נבוכדנצר המלך, מַלְכוּתָא עֲדָת מִנָּךְ – כי המלכות סרה ממך.
(כט) וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין – תהיה מגורש ומורחק מהאנשים, וְעִם חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ – ותתגורר עם חיות השדה, עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן – העשבים יהיו מאכלך, כדרך השוורים, וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלָךְ – ושבעה זמנים, שהם שבע שנים, יחלפו עליך במצב זה, עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא – עד שתדע ותבין שהשליט העליון הוא השולט במלכות האנשים, וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ – ולמי שירצה, יתננה.
(ל) בַּהּ שַׁעֲתָא – באותה שעה שסיים הקול מהשמים לומר את דברו, מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר – בא הדבר על נבוכדנצר, וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד – ומעצמו התגרש וברח מחברת בני האדם, וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל – והיה אוכל את עשב הארץ כדרך השוורים, וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע – וגופו היה נרחץ מטל השמים, כי היה הולך במדבריות כדרך בעלי החיים, ללא מחסה, עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה – עד שגדלו וצמחו שערותיו ככנפי הנשרים, וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין – וצפורניו גדלו כצפרני העופות הדורסים. וליבו, שהיה לב חכם, סר ממנו, ונהפך ליבו להיות כלב בעלי חיים, נמשך אחר התאוות הגשמיות. אמנם, כיון שלא מת ולא נעלם, אלא היו רואים אותו ויודעים שהוא קיים, לא סרה מלכותו לגמרי, אלא בנו הנהיג את המלכות במקומו.
