ו כִּ֣י כֹ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּרְת֣וּ עֵצָ֔ה וְשִׁפְכ֥וּ עַל־יְרֽוּשָׁלִַ֖ם סֹֽלְלָ֑ה הִ֚יא הָעִ֣יר הָפְקַ֔ד כֻּלָּ֖הּ עֹ֥שֶׁק בְּקִרְבָּֽהּ׃ ז כְּהָקִ֥יר בַּ֨יִר֙ מֵימֶ֔יהָ כֵּ֖ן הֵקֵ֣רָה רָֽעָתָ֑הּ חָמָ֣ס וָ֠שֹׁד יִשָּׁ֨מַע בָּ֧הּ עַל־פָּנַ֛י תָּמִ֖יד חֳלִ֥י וּמַכָּֽה׃ ח הִוָּֽסְרִי֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם פֶּן־תֵּקַ֥ע נַפְשִׁ֖י מִמֵּ֑ךְ פֶּן־אֲשִׂימֵ֣ךְ שְׁמָמָ֔ה אֶ֖רֶץ ל֥וֹא נוֹשָֽׁבָה׃
֍֍֍
(ו) כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אף על פי שציותה התורה לא להשחית את העצים אפילו במלחמה, כאן אין הדבר כן, אלא קורא לאויבים ואומר כִּרְתוּ עֵצָה, וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלִַם סֹלְלָה למלחמה, כיון שאין הגזירה רק על אנשי העיר, אלא הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ – היתה גזירה על העיר עצמה שתחרב, כיון שעֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ.
(ז) ומבאר שסיבת העונש של ירושלים אינה חיצונית, אלא פנימית ומהותית, כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ – כפי שבאר מים חיים אינה מקבלת את מימיה ממקורות זרים, אלא נובעת מתוכה, כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ – כך הרעה הבאה על ירושלים היא מתוך עצמה, מחמת עוונותיה, חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד – אף על פי ששכינת ה' בתוכה תמיד, נשמעים בה קולות חמס ושוד, הרי אותם עוונות הם היוצרים בתוכה כל חֳלִי וּמַכָּה, וכמו שאמרו חכמים, אין הערוד ממית אלא החטא ממית.
(ח) לכן קורא הנביא ואומר לירושלים בשם ה', הִוָּסְרִי – קבלי מוסר יְרוּשָׁלִַם, פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי ותתרחק שכינתי מִמֵּךְ, פֶּן אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה, עד שלגודל השממון תיראי כאֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה – כארץ שמעולם לא ישבו בה.
