(א) הַ֥לְלוּ יָ֨הּ ׀ הוֹד֣וּ לַֽיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ׃
(ב) מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְהוָ֑ה יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל־תְּהִלָּתֽוֹ׃
(ג) אַ֭שְׁרֵי שֹֽׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל־עֵֽת׃
פרק קו
אחרי שהתבאר בסיום המזמור הקודם שכל ירושת הארץ היתה כדי שישראל ישמרו את התורה ומצוותיה, יתאר במזמור זה איך ה' המשיך לעשות עמהם חסדים ולגמול להם טוב, אף שהם לא הכירו בחסדיו והקציפו אותו בכל דור ודור:
(א) הַלְלוּ יָהּ, אתם, ישראל, הוֹדוּ לַייָ כִּי גמל עמכם רק טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ – את החסד שהתחיל לעשות עמכם בצאתכם ממצרים, המשיך לעשות לכם לעולם, גם כאשר כבר חטאתם ולא הייתם ראויים לכך.
(ב) מקדים ואומר שאין צורך לפרט ולפרש את כל הניסים שעשה לנו ה', מחמת שתי סיבות, א. מִי יְמַלֵּל – מי יוכל לומר מילה המתארת את גְּבוּרוֹת יְיָ, ואפילו על נס אחד שעשה לנו. ב. מי יַשְׁמִיעַ את כָּל תְּהִלָּתוֹ, וכיון שתהילותיו הם ללא תכלית ובלי שיעור, אין לפרש את כל הניסים שעשה לנו, אלא להודות לו מחמת האמור בפסוק הקודם, מצד שהוא טוב, ושחסדיו קיימים לעולם.
(ג) ומבאר עתה, כי אמנם חסדי ה' קיימים לעולם, ואין בהם שינוי, אך הדבר תלוי גם בהכנתו של האדם המקבל, כי את ארץ ישראל נתן להם ה' בתנאי שיקיימו את התורה והמצוות, ולכן אַשְׁרֵי אותם שהם שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט בדברים שבין אדם לחבירו, עֹשֵׂה צְדָקָה במצוות שבין אדם למקום, בְכָל עֵת, כי אצל אנשים אלו אכן לא אירע כל שינוי, ולהם טוב ואשריהם בכל זמן, שהרי חסדי ה' לא השתנו והם קיימים לעולם.
