(ד) זָכְרֵ֣נִי יְ֭הוָה בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פָּ֝קְדֵ֗נִי בִּישֽׁוּעָתֶֽךָ׃
(ה) לִרְא֤וֹת ׀ בְּט֘וֹבַ֤ת בְּחִירֶ֗יךָ לִ֭שְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַ֣ת גּוֹיֶ֑ךָ לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל עִם־נַֽחֲלָתֶֽךָ׃
(ו) חָטָ֥אנוּ עִם־אֲבוֹתֵ֗ינוּ הֶֽעֱוִ֥ינוּ הִרְשָֽׁעְנוּ׃
(ז) אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם ׀ לֹֽא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָֽ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־סֽוּף׃
(ח) וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבֽוּרָתֽוֹ׃
(ד) כיון שבא עתה לתאר את חטאיהם של ישראל, שמחמת כן נענשו וניתנו ביד אויביהם, מקדים ומבקש שלא יזכרהו ה' עם החוטאים והנענשים, אלא זָכְרֵנִי יְיָ רק בִּרְצוֹן עַמֶּךָ – בעת שתרצה בעמך מחמת מעשיהם הטובים, פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ – תפקוד אותי לעשות עימי איזה דבר ('פקידה' היא הזכירה לעשיית דבר, לשכר או לעונש) רק בעת שתרצה להושיע את ישראל ולהיטיב להם.
(ה) ומוסיף ומפרש את דבריו, "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ" לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ – תזכרני עם הצדיקים שהם בחירי ה', לראות בטובה שיקבלו מחמת מעשיהם הטובים, "פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ" לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ – העם שלך, בהצלחתם ואושרם, ומחמת שני דברים אלו אזכה לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ, כי במה שיהיו ישראל נחלה לך, שדבר זה מורה על קדושתם ועל דביקותם בה' לעולם, אתהלל עמהם.
(ו) עתה חוזר להתוודות על החטאים שגרמו לכך שניתנו ישראל ביד אויביהם, כי באמת חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, כי אחזנו בידינו במעשיהם הרעים של אבותינו שחטאו, אך הוספנו עליהם, כי הם רק 'חטאו', והיינו בשגגה או מחמת תאוה, ואילו אנחנו הֶעֱוִינוּ – עברנו עבירות מצד עיוות השכל וכפירה בה', והִרְשָׁעְנוּ לעבור עבירות במזיד, דרך מרידה בה'.
(ז) ומבאר את חטאי הדורות הקודמים, כי הנה אֲבוֹתֵינוּ חטאו כבר בהיותם בְמִצְרַיִם, בכך שלֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ, כלומר, היה להם להשכיל ולהבין את גודל הנפלאות שעשה להם ה' על ידי משה רבינו, ועל ידי זה היו עובדים את ה' מתוך יראת הרוממות, אך הם לא השכילו להבין זאת ולהאמין בדברים באמונה שלימה, אלא הסתפקו שמא נעשו הניסים בדרכי תחבולה וכדומה, ואמנם היה להם לכל הפחות לעבוד את ה' מתוך הכרת הטוב על חסדיו הרבים, ומתוך תקוות שכר ויראת העונש, אך הם לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ, עד שמחמת כן הסתפקו ביכולת ה' וכפרו בטובתו, וַיַּמְרוּ עוד בהיותם עַל יָם בְּיַם סוּף, כי קודם שנבקע הים אמרו למשה "הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד י"ב), וגם כשקרע להם ה' את הים, ועברו בתוכו בחרבה, העבירו עמהם את פסל מיכה.
(ח) ואף על פי כן וַיּוֹשִׁיעֵם ה', לְמַעַן שְׁמוֹ, שלא יתחלל בעיני הגוים, וגם כדי לְהוֹדִיעַ לישראל בעצמם אֶת גְּבוּרָתוֹ.
