(י) יֹֽ֭שְׁבֵי חֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת אֲסִירֵ֖י עֳנִ֣י וּבַרְזֶֽל׃
(יא) כִּֽי־הִמְר֥וּ אִמְרֵי־אֵ֑ל וַֽעֲצַ֖ת עֶלְי֣וֹן נָאָֽצוּ׃
(יב) וַיַּכְנַ֣ע בֶּֽעָמָ֣ל לִבָּ֑ם כָּֽ֝שְׁל֗וּ וְאֵ֣ין עֹזֵֽר׃
(יג) וַיִּזְעֲק֣וּ אֶל־יְ֭הוָה בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם מִ֝מְּצֻ֥קוֹתֵיהֶ֗ם יֽוֹשִׁיעֵֽם׃
(יד) יֽ֭וֹצִיאֵם מֵחֹ֣שֶׁךְ וְצַלְמָ֑וֶת וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם יְנַתֵּֽק׃
(טו) יוֹד֣וּ לַֽיהוָ֣ה חַסְדּ֑וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו לִבְנֵ֥י אָדָֽם׃
(טז) כִּֽי־שִׁ֭בַּר דַּלְת֣וֹת נְחֹ֑שֶׁת וּבְרִיחֵ֖י בַרְזֶ֣ל גִּדֵּֽעַ׃
(י) אמנם כאשר הגיעו אל עיר מושב, וניצלו מרעת המדבר, העלילו עליהם עלילות רשע והושיבום בבית הסוהר, ושם היתה להם רעה כפולה, מצד המקום, שהיו יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, ומצד זה שהיו אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל – אסורים בעינויים שעינו אותם, ובכבלי ברזל המונעים מהם לברוח.
(יא) והטעם לכך שלאחר ההצלה הראשונה, מרעת המדבר, נפלו אל רעה אחרת, כִּי לאחר שהציל אותם ה' מהמדבר, שבו לדרכם הרעה, והִמְרוּ אִמְרֵי אֵל, וַעֲצַת עֶלְיוֹן – את עצת ה', שעשה להם נס כדי שיכירו בנפלאותיו וישובו אליו, נָאָצוּ, כי חזרו לחטוא כמקודם.
(יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם – על ידי העמל הכניע ה' את ליבם לחזור בתשובה, כָּשְׁלוּ להינתן בבית האסורים, וְאֵין להם עֹזֵר.
(יג) כאשר ראו שנית שאין מי שיעזור להם, וַיִּזְעֲקוּ אֶל יְיָ בַּצַּר לָהֶם, מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם (ואמר כאן לשון 'זעקה', ולא 'צעקה' כפי שנאמר לעיל, וכן לשון 'ישועה' ולא לשון 'הצלה' האמורה לעיל, כיון שצרת בית האסורים היא פחותה מצרת המדבר, ו'זעקה' היא פחות מ'צעקה', ו'ישועה' היא פחות מ'הצלה').
(יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת של בית האסורים, וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם שהיו קשורים ואסורים בהם, יְנַתֵּק.
(טו) ועתה יוֹדוּ לַייָ שנית על חַסְדּוֹ הנוסף, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
(טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת של בית האסורים, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ – חתך ושבר.
