שיעור 53, ספר יהושע, פרק כב, כא-כז

כא וַֽיַּעֲנוּ֙ בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֔ד וַֽחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֑ה וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶת־רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כב אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ ה֜' אֵ֣ל ׀ אֱלֹהִ֤ים ׀ ה֙' ה֣וּא יֹדֵ֔עַ וְיִשְׂרָאֵ֖ל ה֣וּא יֵדָ֑ע אִם־בְּמֶ֤רֶד וְאִם־בְּמַ֨עַל֙ בַּֽיהוָ֔ה אַל־תּֽוֹשִׁיעֵ֖נוּ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כג לִבְנ֥וֹת לָ֨נוּ֙ מִזְבֵּ֔חַ לָשׁ֖וּב מֵאַֽחֲרֵ֣י ה֑' וְאִם־לְהַֽעֲל֨וֹת עָלָ֜יו עוֹלָ֣ה וּמִנְחָ֗ה וְאִם־לַֽעֲשׂ֤וֹת עָלָיו֙ זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֔ים ה֖' ה֥וּא יְבַקֵּֽשׁ׃ כד וְאִם־לֹ֤א מִדְּאָגָה֙ מִדָּבָ֔ר עָשִׂ֥ינוּ אֶת־זֹ֖את לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יֹֽאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם לְבָנֵ֨ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר מַה־לָּכֶ֕ם וְלַֽה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ כה וּגְב֣וּל נָֽתַן־ה֠' בֵּינֵ֨נוּ וּבֵֽינֵיכֶ֜ם בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֤ן וּבְנֵי־גָד֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽה֑' וְהִשְׁבִּ֤יתוּ בְנֵיכֶם֙ אֶת־בָּנֵ֔ינוּ לְבִלְתִּ֖י יְרֹ֥א אֶת־הֽ'׃ כו וַנֹּ֕אמֶר נַֽעֲשֶׂה־נָּ֣א לָ֔נוּ לִבְנ֖וֹת אֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ לֹ֥א לְעוֹלָ֖ה וְלֹ֥א לְזָֽבַח׃ כז כִּי֩ עֵ֨ד ה֜וּא בֵּינֵ֣ינוּ וּבֵֽינֵיכֶ֗ם וּבֵ֣ין דֹּֽרוֹתֵינוּ֮ אַֽחֲרֵינוּ֒ לַֽעֲבֹ֞ד אֶת־עֲבֹדַ֤ת ה֙' לְפָנָ֔יו בְּעֹֽלוֹתֵ֥ינוּ וּבִזְבָחֵ֖ינוּ וּבִשְׁלָמֵ֑ינוּ וְלֹֽא־יֹאמְר֨וּ בְנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לְבָנֵ֔ינוּ אֵין־לָכֶ֥ם חֵ֖לֶק בַּֽהֽ'׃

֍           ֍            ֍

(כא) וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה, וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל שבאו להוכיחם על המרד בישראל, ולא דיברו אל פנחס שבא להוכיח אותם על המרד בה', כי לאחר שיוכיחו שלא היה כאן אפילו מרידה בשאר השבטים, יתברר ממילא שלא היתה כלל מרידה בה'.

(כב) תחילה אמרו נגד החשד הראשון, שעשו את המזבח לשם עבודה זרה, ועל זה אמרו אֵל אֱלֹהִים ה', ואין אחר זולתו. ונגד החשד השני, שעשו את המזבח להקריב עליו קרבנות לה', שלא כהלכה, אמרו אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ את האמת מתחילתה, שלא היתה כוונתם כלל להקריב קרבנות על המזבח הזה, וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע – ובעתיד גם ישראל יידעו את הדבר, לאחר שיראו שאין מקריבים קרבנות על מזבח זה כלל, וקיימו את דבריהם בדרך שבועה ואמרו, אִם עשינו את הדבר בְּמֶרֶד נגד ישראל, וְאִם עשינו זאת בְּמַעַל בַּה', אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה׃

(כג) ופירשו יותר את דבריהם, אם היתה כוונתנו לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לשם עבודה זרה, לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה', וְאִם בנינו מזבח לשם ה' לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים, שהדבר אסור לפי ההלכה, ה' הוּא יְבַקֵּשׁ להעניש אותנו כל כך.

(כד) וכעת ביארו מדוע באמת הקימו את המזבח, וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת – אם לא שעשינו כן מחמת שדאגנו מדבר מסוים, לֵאמֹר, כיון שאנו נמצאים מחוץ לארץ ישראל, והרבה מצוות אינן נוהגות שם, חששנו שמא מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר, מַה לָּכֶם וְלַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

(כה) ויוסיפו בניכם לומר לבנינו כהוכחה לדבריהם, וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם, בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד, אֶת הַיַּרְדֵּן, והרי זו ראיה שאֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה', וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ על ידי שיאמינו לדיבורים אלו, לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה'׃

(כו) וכדי לתקן את החשש הזה, וַנֹּאמֶר, נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ אות וסימן שגם אנחנו שוים אליכם, לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ באופן כזה שיהיה ניכר עליו שאינו מיועד לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח, כי היה הוא מזבח גדול מאד שאי אפשר לעלות עליו, ועשוי למראה עיניים בלבד.

(כז) כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ, שאי אפשר להקריב קרבנות מחוץ למשכן ה', אלא גם עלינו מוטל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו, במשכנו, בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ, ואילו המזבח הבנוי מחוץ למשכן פסול הוא להקרבת קרבנות, כפי שיהיה ניכר מכך שאין מקריבים עליו דבר, וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה'׃