שיעור 6, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו רבי מאיר ורבי יוסי האם מותר לאדם ללקט את עצמות הוריו בחול המועד. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, דְּבכל מקום שנחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וגם כאן יש לפסוק הלכה כמותו, שאסור לעשות כן במועד.

שנינו במשנה, 'וְלֹא יְעוֹרֵר עַל מֵתוֹ וכו' ולא יספדו קודם לרגל שלשים יום'. מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה זמן זה של שְׁלֹשִׁים יוֹם, שאסור לעורר בכיה ולהספיד את המת. מביאה בזה הגמרא שני ביאורים, אָמַר רַב כַּהֲנָא, מחמת מַעֲשֶׂה שהיה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁכָּנַס [-שאסף] מָעוֹתָיו לַעֲלוֹת לָרֶגֶל, וּבָא הַסַּפְדָן וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ להספיד את אחד מקרוביו, וּנְטַלְתָּן אִשְׁתּוֹ וּנְתָנָתָן לוֹ – לספדן, בשכר הספדו, וְנִמְנַע אוֹתוֹ הָאִישׁ מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ חכמים, לֹא יְעוֹרֵר אדם עַל מֵתוֹ, וְלֹא יִסְפְּדֶנּוּ, קוֹדֶם לָרֶגֶל שְׁלֹשִׁים יוֹם, כיון ששלשים יום קודם החג מתחילים לדרוש בהלכות החג, ומאותה שעה דרך בני אדם לאסוף ממון לצורכי הרגל [ואף בזמן הזה, שאין עולים לרגל, חששו שלא ישארו לו מעות להוצאות יום טוב].

טעם נוסף לדין זה: וּשְׁמוּאֵל אָמַר, לְפִי שֶׁאֵין הַמֵּת מִשְׁתַּכֵּחַ מִן הַלֵּב אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מעת שבכו עליו או הספידוהו, ולכן כבר שלשים יום קודם הרגל אסור לעורר עליו בכי או להספידו.

מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין. ומשיבה, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – החילוק יהא באופן דְּקָא עָבְדֵי בְּחִנָּם – שמעוררים בכי או מספידים בחינם, שבאופן זה לא שייך החשש שאמר רב כהנא, שלא יהיו לו מעות ליום טוב, ומאידך שייך החשש של שמואל, שלא ישתכח צערו על המת בזמן הרגל.

משנה

אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת למתים בַּמּוֹעֵד להשתמש בהם לאחר חול המועד, אֲבָל מְחַנְּכִין – מתקנים אֶת הַכּוּכִין שכבר נעשו מערב יום טוב, להאריך או להרחיב מעט, שזהו רק גמר המלאכה, והרי זה כשאר צורכי הרבים שמותר לעשותן בחול המועד. וְעוֹשִׂין נִבְרֶכֶת – תוספת חפירה לקבר לצורך המת בַּמּוֹעֵד. וְאָרוֹן הנעשה לצורך קבורת מת, מותר לעשות זאת בחול המועד רק בשעה שהוא עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר, כדי שלא יחשדוהו שעושה מלאכה סתם בחול המועד [שהרי שלרוב המתים אין דרך לעשות ארון]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר לנסר עצים כדי לבנות ארון, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּו כבר נְסָרִים מוכנים מערב החג.

גמרא

שנינו במשנה, 'אֵין חוֹפְרִין כּוּכִין וּקְבָרוֹת בַּמּוֹעֵד'. מבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כשעושה כן כדי לְהִיקָּבֵר בָּהֶן אַחַר הַמּוֹעֵד, אבל אם חופרם לצורך המועד, הדבר מותר.

מבררת הגמרא, מַאי – מה הם 'כּוּכִין', וּמַאי 'קְבָרוֹת' שהוזכרו במשנתנו. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, 'כּוּכִין' היינו בַּחֲפִירָה הנעשית בתוך האדמה, וּ'קְבָרוֹת' היינו בְּבִנְיָן שעל גבי הקרקע. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כּוּכִין בַּחֲפִירָה, וּקְבָרוֹת בְּבִנְיָן.

שנינו במשנה, 'אֲבָל מְחַנְּכִין אֶת הַכּוּכִין'. מבררת הגמרא, כֵּיצַד מְחַנְּכִין את הכוכים. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, שֶׁאִם הָיָה הכוך אָרוֹךְ יותר מידי, מְקַצְּרוֹ. בְּמַתְנִיתָא תַּנָּא – בברייתא שנינו בביאור לשון 'מחנכין', שמַאֲרִיךְ בּוֹ וּמַרְחִיב בּוֹ.

שנינו במשנה, 'וְאָרוֹן עִם הַמֵּת בֶּחָצֵר'. תָּנִּינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנָן – יש ללמוד ממשנתנו דין זה האמור בפירוש בברייתא, שכך שנינו בה, עוֹשִׂין בחול המועד כָּל צָרְכֵי הַמֵּת, גוֹזְזִין לוֹ שְׂעָרוֹ, וּמְכַבְּסִין לוֹ כְּסוּתוֹ, וְעוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן מִנְּסָרִים הַמְנוּסָּרִים מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵבִיא נְסָרִים וּמְנַסְּרָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, בצינעא. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שמותר אפילו לנסר נסרים לצורך הכנת ארון למת, דִּסְתָם מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ – כיון שסתימת לשון משנתנו היא כדבריו.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ו), לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר לעשות ארון למת דווקא בצינעא, אֶלָּא בָּאָדָם שֶׁאֵינוֹ מְפוּרְסָם, אֲבָל אָדָם מְפוּרְסָם שמת בחול המועד, עוֹשִׂין לוֹ אָרוֹן וַאֲפִילּוּ בַּשּׁוּק, כיון שהכל יודעים שהוא מת, ושהארון נעשה עבורו. מביא הירושלמי מעשה בענין זה, כַּד דָּמַךְ – כשנפטר מהעולם רַבִּי חֲנִינָא, היה זה חול המועד, ואף על פי כן חַבְרִין עָבְדוּ לֵיהּ – עשו לו בני חבורתו, שהיו תלמידי חכמים, אָרוֹן בַּשּׁוּק. וְהַכֹּל מוֹדִים שֶׁלֹּא יָקוּץ לוֹ אֲרָזִים כדי לעשות ארון, כיון שנראה הדבר כעושה כן לצורך בנין. וְדִכְוָותָא – ובדומה לכך, לֹא יַחֲצוֹב לוֹ אֲבָנִים, לצורך קבורתו. וְאִם הָיוּ חֲצוּבוֹת מערב המועד, וצריך לחותכם ולהכינם, הרי זו פְּלוּגְּתָא – מחלוקתם דְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנָן, כשם שנחלקו במשנתנו לגבי נסרים, שחכמים מתירים לנסר את העצים לנסרים לשם הכנת הארון, וכן מתירים הם להכין את האבנים החצובות לצורך קבורתו. ורבי יהודה שאסר לנסר נסרים לצורך ארונו, יאסור גם להכין את האבנים החצובות.