כח וַיַּ֨עַן הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ וַיֹּ֔אמֶר קִרְאוּ־לִ֖י לְבַת־שָׁ֑בַע וַתָּבֹא֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖ד לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ כט וַיִּשָּׁבַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־ה֕' אֲשֶׁר־פָּדָ֥ה אֶת־נַפְשִׁ֖י מִכָּל־צָרָֽה׃ ל כִּ֡י כַּֽאֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨עְתִּי לָ֜ךְ בַּֽיהוָ֨ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר כִּֽי־שְׁלֹמֹ֤ה בְנֵךְ֙ יִמְלֹ֣ךְ אַֽחֲרַ֔י וְה֛וּא יֵשֵׁ֥ב עַל־כִּסְאִ֖י תַּחְתָּ֑י כִּ֛י כֵּ֥ן אֶֽעֱשֶׂ֖ה הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לא וַתִּקֹּ֨ד בַּת־שֶׁ֤בַע אַפַּ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ וַתִּשְׁתַּ֖חוּ לַמֶּ֑לֶךְ וַתֹּ֕אמֶר יְחִ֗י אֲדֹנִ֛י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד לְעֹלָֽם׃ לב וַיֹּ֣אמֶר ׀ הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד קִרְאוּ־לִ֞י לְצָד֤וֹק הַכֹּהֵן֙ וּלְנָתָ֣ן הַנָּבִ֔יא וְלִבְנָיָ֖הוּ בֶּן־יְהֽוֹיָדָ֑ע וַיָּבֹ֖אוּ לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ לג וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לָהֶ֗ם קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ אֶת־עַבְדֵ֣י אֲדֹֽנֵיכֶ֔ם וְהִרְכַּבְתֶּם֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֣ה בְנִ֔י עַל־הַפִּרְדָּ֖ה אֲשֶׁר־לִ֑י וְהֽוֹרַדְתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אֶל־גִּחֽוֹן׃ לד וּמָשַׁ֣ח אֹת֣וֹ שָׁ֠ם צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן וְנָתָ֧ן הַנָּבִ֛יא לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וּתְקַעְתֶּם֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַֽאֲמַרְתֶּ֕ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ לה וַֽעֲלִיתֶ֣ם אַֽחֲרָ֗יו וּבָא֙ וְיָשַׁ֣ב עַל־כִּסְאִ֔י וְה֥וּא יִמְלֹ֖ךְ תַּחְתָּ֑י וְאֹת֤וֹ צִוִּ֨יתִי֙ לִֽהְי֣וֹת נָגִ֔יד עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל וְעַל־יְהוּדָֽה׃ לו וַיַּ֨עַן בְּנָיָ֧הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֛ע אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אָמֵ֑ן כֵּ֚ן יֹאמַ֣ר ה֔' אֱלֹהֵ֖י אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ לז כַּֽאֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה ה֙' עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֵּ֖ן יִֽהְיֶ֣ה עִם־שְׁלֹמֹ֑ה וִֽיגַדֵּל֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מִ֨כִּסֵּ֔א אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃
֍ ֍ ֍
(כח) כיון שבינתיים, כשנכנס נתן הנביא אל חדר המלך יצאה משם בת שבע, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמֶר, קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע. וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(כט) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר, חַי ה' אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה.
(ל) כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי, לא אמתין לזה עד לאחר מותי, אלא כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה כבר הַיּוֹם הַזֶּה.
(לא) וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ, וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר, יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם, וכוונתה היתה גם כפשטות הדברים, שיאריך ימים, וגם לרמוז כי כאשר ימלוך שלמה תחתיו ייחשב הדבר כאילו הוא עצמו עדיין חי, כיון שכל המלכות מתייחסת לדוד.
(לב) עתה פנה דוד לעשות את הדבר, וכיון שהבין שיהיו ערעורים על מלכות שלמה, רצה לחזק את המלכות על ידי שימליכו אותו כהן גדול, נביא, וראש הסנהדרין, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד, קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן, וּלְנָתָן הַנָּבִיא, וְלִבְנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע שהיה ראש הסנהדרין, וַיָּבֹאוּ כולם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
(לג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם, קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם [כלומר, את עֲבָדַי], וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי, וזה סימן שהוא ימלוך אחרי, שהרי אסור לאדם רגיל להשתמש בחפציו וכלי תשמישו של המלך, וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן, שהוא מעיין הסמוך לירושלים, ומימיו זורמים בנחת, ויהא זה לאות שמלכותו של שלמה תהיה שקטה ותימשך בנחת, ללא מלחמות.
(לד) וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא בשמן המשחה לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, [ואף על פי שמלך בן מלך אינו צריך משיחה, שהרי יורש הוא את מלכות אביו, מכל מקום כיון שהיה ערעור על מלכותו מצד אדניה, אמר דוד שימשחו אותו בשמן המשחה להסיר את המחלוקות], וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר, וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(לה) וַעֲלִיתֶם אַחֲרָיו, וּבָא וְיָשַׁב עַל כִּסְאִי, וְהוּא יִמְלֹךְ תַּחְתָּי מיד, בעודני חי, ולא ייחשב כמולך נגד רצוני, אלא וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד, ותהא מלכותו עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה, ולא שתחלק המלכות בין שלמה לאדניה, אלא ימלוך שלמה על כולם.
(לו) וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר, אָמֵן, כֵּן יֹאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כלומר, יהי רצון שגם ה' יסכים לדבריך.
(לז) כַּאֲשֶׁר הָיָה ה' עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֵּן יִהְיֶה עִם שְׁלֹמֹה, וִיגַדֵּל ה' אֶת כִּסְאוֹ של שלמה, וגדולה זו תהיה מִכִּסֵּא – מזכות וכח כסא המלכות של אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד, כיון שהוא מלך בן מלך, ויש לו זכות אבות שלא היתה לך, ומכח זה יגדל כסאו.
