יח וַיַּ֧עַשׂ הַמֶּ֛לֶךְ כִּסֵּא־שֵׁ֖ן גָּד֑וֹל וַיְצַפֵּ֖הוּ זָהָ֥ב מוּפָֽז׃ יט שֵׁ֧שׁ מַֽעֲל֣וֹת לַכִּסֵּ֗ה וְרֹאשׁ־עָגֹ֤ל לַכִּסֵּה֙ מֵאַֽחֲרָ֔יו וְיָדֹ֛ת מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה אֶל־מְק֣וֹם הַשָּׁ֑בֶת וּשְׁנַ֣יִם אֲרָי֔וֹת עֹֽמְדִ֖ים אֵ֥צֶל הַיָּדֽוֹת׃ כ וּשְׁנֵ֧ים עָשָׂ֣ר אֲרָיִ֗ים עֹֽמְדִ֥ים שָׁ֛ם עַל־שֵׁ֥שׁ הַֽמַּעֲל֖וֹת מִזֶּ֣ה וּמִזֶּ֑ה לֹֽא־נַעֲשָׂ֥ה כֵ֖ן לְכָל־מַמְלָכֽוֹת׃ כא וְ֠כֹל כְּלֵ֞י מַשְׁקֵ֨ה הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ זָהָ֔ב וְכֹ֗ל כְּלֵ֛י בֵּֽית־יַ֥עַר הַלְּבָנ֖וֹן זָהָ֣ב סָג֑וּר אֵ֣ין כֶּ֗סֶף לֹ֥א נֶחְשָׁ֛ב בִּימֵ֥י שְׁלֹמֹ֖ה לִמְאֽוּמָה׃ כב כִּי֩ אֳנִ֨י תַרְשִׁ֤ישׁ לַמֶּ֨לֶךְ֙ בַּיָּ֔ם עִ֖ם אֳנִ֣י חִירָ֑ם אַחַת֩ לְשָׁלֹ֨שׁ שָׁנִ֜ים תָּב֣וֹא ׀ אֳנִ֣י תַרְשִׁ֗ישׁ נֹֽשְׂאֵת֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף שֶׁנְהַבִּ֥ים וְקֹפִ֖ים וְתֻכִּיִּֽים׃ כג וַיִּגְדַּל֙ הַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֔ה מִכֹּ֖ל מַלְכֵ֣י הָאָ֑רֶץ לְעֹ֖שֶׁר וּלְחָכְמָֽה׃ כד וְכָ֨ל־הָאָ֔רֶץ מְבַקְשִׁ֖ים אֶת־פְּנֵ֣י שְׁלֹמֹ֑ה לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת־חָכְמָת֔וֹ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים בְּלִבּֽוֹ׃ כה וְהֵ֣מָּה מְבִאִ֣ים אִ֣ישׁ מִנְחָת֡וֹ כְּלֵ֣י כֶסֶף֩ וּכְלֵ֨י זָהָ֤ב וּשְׂלָמוֹת֙ וְנֵ֣שֶׁק וּבְשָׂמִ֔ים סוּסִ֖ים וּפְרָדִ֑ים דְּבַר־שָׁנָ֖ה בְּשָׁנָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יח) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ לכסא מלכותו כִּסֵּא שֵׁן [-שן פיל, שנהב] גָּדוֹל, וַיְצַפֵּהוּ זָהָב מוּפָז – זהב משובח וטוב המבהיק כמרגלית.
(יט) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת [-מדרגות] לַכִּסֵּה, וְרֹאשׁ עָגֹל לַכִּסֵּה מֵאַחֲרָיו – משענת הכסא היתה מעוגלת כמידת גופו וראשו של שלמה, שיוכל להשען, וְיָדֹת מִזֶּה וּמִזֶּה אֶל מְקוֹם הַשָּׁבֶת – שתי ידיות היו משני צידי מקום מושבו, לסמוך עליהם את ידיו, וּשְׁנַיִם אֲרָיוֹת מזהב היו עֹמְדִים אֵצֶל הַיָּדוֹת, משני צדדיו.
(כ) וּשְׁנֵים עָשָׂר אֲרָיִים מזהב עֹמְדִים שָׁם עַל שֵׁשׁ הַמַּעֲלוֹת, מִזֶּה וּמִזֶּה, כי דגל יהודה היה סימנו אריה, ורמז בזה לשנים עשר דורות שמיהודה ועד שלמה, וכן כנגד שנים עשר השבטים שמלך עליהם שלמה, לֹא נַעֲשָׂה כֵן לְכָל מַמְלָכוֹת.
(כא) וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה היו עשויים זָהָב, וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן היו עשויים זָהָב סָגוּר – זהב הנסגר בכור לצרפו ולהסיר ממנו את הסיגים, אֵין כֶּסֶף – לא היה שום כלי עשוי מכסף, כיון שהכסף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה.
(כב) והסיבה שהיה כסף רב כל כך לשלמה, כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם – כי היו לו בים אניות הנוסעות יחד עם אניות של חירם מלך צור לתרשיש, שזו ארץ ספרד, ששם מצויים מחצבי כסף רבים, אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, כי היו אניות אלו מפליגות גם לאופיר, ומשם הביאו את הזהב, והביאו גם שֶׁנְהַבִּים [-שן הפיל] וְקֹפִים, וְתֻכִּיִּים – טווסים.
(כג) וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ, לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה, ובזה התבאר איך התקיימה הבטחת ה' לשלמה שיגדל מכל המלכים, בין לענין החכמה, ובין לענין העושר והכבוד.
(כד) וחכמת שלמה היא היתה הסיבה לעושרו, וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה, לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ.
(כה) וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ, כדרך שרגילים להביא מתנות יקרות כשבאים לפני מלך חשוב, כְּלֵי כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂלָמוֹת, וְנֵשֶׁק – כלי מלחמה, וּבְשָׂמִים, סוּסִים וּפְרָדִים, דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה.
