יב וַיָּב֨וֹ יָֽרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִֽׁי׃ יג וַיַּ֧עַן הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־הָעָ֖ם קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת־עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִ֖ים אֲשֶׁ֥ר יְעָצֻֽהוּ׃ יד וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם כַּֽעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אָבִי֙ הִכְבִּ֣יד אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַֽאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַֽאֲנִ֕י אֲיַסֵּ֥ר אֶתְכֶ֖ם בָּֽעַקְרַבִּֽים׃ טו וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה סִבָּה֙ מֵעִ֣ם ה֔' לְמַ֜עַן הָקִ֣ים אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר ה֙' בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣ה הַשִּֽׁילֹנִ֔י אֶל־יָֽרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃ טז וַיַּ֣רְא כָּל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ אֲלֵהֶם֒ וַיָּשִׁ֣בוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ ׀ דָּבָ֣ר ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜ד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י לְאֹֽהָלֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵֽיתְךָ֖ דָּוִ֑ד וַיֵּ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹֽהָלָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(יב) וַיָּבוֹ יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, ובבואם עתה לא היתה סיבה לרחבעם לכעוס עליהם, שהרי באו בציוויו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי.
(יג) והנה בענין תכלית העצה, היתה עצת הזקנים ועצת הילדים שוה, שיגיע למלכות בלתי מוגבלת, אבל מחלוקתם היתה בדרך הראויה לומר זאת לעם, וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ, כי הם יעצו לו לדבר עם העם דברים רכים, והוא דיבר אליהם דברים קשים. אמנם עדיין היתה לו תקוה אם היה מקבל קצת מטענות העם, ומיקל מעליהם את העול, אך הוא לא נהג כן.
(יד) וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם רחבעם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, שלא לקבל את תביעתם כלל, אפילו לא לזמן קצר, לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.
(טו) ואף על פי שהוסיפו העם להתווכח עמו ולהראות לו שלא יוכל למלוך עליהם ביד חזקה ובעל כרחם, ובדרך הטבע היה לו לשמוע אליהם ולקבל את דבריהם, וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה', לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי, אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, כלומר, אף על פי שנבואה לרעה יכולה להשתנות לטובה, אבל כאן היתה הנבואה נחשבת כנבואה לטובה לירבעם בן נבט, ונבואה לטובה אינה משתנה לעולם.
(טז) וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם [כי אם היה המלך נוהג כעצת הזקנים, אמנם המשכילים שבעם היו מבינים שכוונתו לפייסם לזמן קצר ואחר כך למלוך עליהם מלכות בלתי מוגבלת, אך רוב העם היו מתפתים להאמין לו, אך עתה שלא נהג כן, ראו 'כל ישראל' שאין המלך שומע לבקשתם], וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר, מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, והרי אינו מהשבט שלנו, אלא משבט יהודה, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי – אין המלכות ירושה לו מדורי דורות, אלא דוד הוא שהתחיל למלוך, ואין אנו חייבים לקבל את מלכות בן בנו לעולם, אלא לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, ועַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד, כי כאשר ישובו איש לאהלו לא יתקיים בית המלכות של דוד, וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.
