ט עַל־כֵּ֡ן אֶבְכֶּ֞ה בִּבְכִ֤י יַעְזֵר֙ גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֔ה אֲרַיָּ֨וֶךְ֙ דִּמְעָתִ֔י חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶלְעָלֵ֑ה כִּ֧י עַל־קֵיצֵ֛ךְ וְעַל־קְצִירֵ֖ךְ הֵידָ֥ד נָפָֽל׃ י וְנֶֽאֱסַ֨ף שִׂמְחָ֤ה וָגִיל֙ מִן־הַכַּרְמֶ֔ל וּבַכְּרָמִ֥ים לֹֽא־יְרֻנָּ֖ן לֹ֣א יְרֹעָ֑ע יַ֗יִן בַּיְקָבִ֛ים לֹֽא־יִדְרֹ֥ךְ הַדֹּרֵ֖ךְ הֵידָ֥ד הִשְׁבַּֽתִּי׃ יא עַל־כֵּן֙ מֵעַ֣י לְמוֹאָ֔ב כַּכִּנּ֖וֹר יֶֽהֱמ֑וּ וְקִרְבִּ֖י לְקִ֥יר חָֽרֶשׂ׃
֍ ֍ ֍
(ט) עַל כֵּן, בעת אשר אֶבְכֶּה בִּבְכִי על יַעְזֵר, אז אבכה גם על גֶּפֶן שִׂבְמָה, אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי – ובדמעות אלו ארווה אותך גם על חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, שנפלו ביד האויב. כִּי עַל קֵיצֵךְ – על פירות הקיץ שלך, וְעַל קְצִירֵךְ, הֵידָד נָפָל, כלומר, אותה קריאת 'הידד' של שמחה, שהיתה נשמעת ביקבים בעת דריכת היין, עברה עתה אל מחנה האויב ונשמעה מפיהם על נפילת ערי מואב.
(י) וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל – ממקום קצירת התבואה, כי לא רק שלא ישמחו בהבאת התבואה לבתיהם, אלא אפילו לא יגילו בעת הקצירה עצמה, כי לא יקצרו את התבואה כלל אלא יניחו אותה לאויביהם, וּבַכְּרָמִים, לֹא יְרֻנָּן השיר והזמרה על סיום בצירת הענבים ודריכתם ליין, ואפילו לֹא יְרֹעָע – לא יריעו בשופר להזעיק את הפועלים להתחלת עבודת בצירת הכרמים. ולא רק שלא יבצרו את הענבים, אלא יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ – אפילו הענבים שכבר יהיו ביקב ומוכנים לדריכתם ליין, לא יספיקו לדורכם, הֵידָד הִשְׁבַּתִּי – תושבת מהם קריאת 'הידד' המכוונת לאסוף את הפועלים לעבודתם בדריכת היין, כי לא ישארו שם בני אדם כלל.
(יא) עַל כֵּן, מֵעַי לְמוֹאָב כַּכִּנּוֹר יֶהֱמוּ, וְקִרְבִּי לְקִיר חָרֶשׂ, וכוונתו להמשיל את בני מעיו למיתרים של הכינור, ואת גופו לחלל הכינור, שדרכו נשמע קול המיתרים, והנמשל הוא שבמואב הוכו מיתרי הכנור, והקול נשמע בקיר חרש, כי לשם הובאו הפצועים משדה הקרב, כפי שהתבאר לעיל (פסוק ז).
