כד וַיֵּ֕לֶךְ וַיִּמְצָאֵ֧הוּ אַרְיֵ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ וַיְמִיתֵ֑הוּ וַתְּהִ֤י נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְהַֽחֲמוֹר֙ עֹמֵ֣ד אֶצְלָ֔הּ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֥צֶל הַנְּבֵלָֽה׃ כה וְהִנֵּ֧ה אֲנָשִׁ֣ים עֹֽבְרִ֗ים וַיִּרְא֤וּ אֶת־הַנְּבֵלָה֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְאֶת־הָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה וַיָּבֹ֨אוּ֙ וַיְדַבְּר֣וּ בָעִ֔יר אֲשֶׁ֛ר הַנָּבִ֥יא הַזָּקֵ֖ן יֹשֵׁ֥ב בָּֽהּ׃ כו וַיִּשְׁמַ֣ע הַנָּבִיא֮ אֲשֶׁ֣ר הֱשִׁיב֣וֹ מִן־הַדֶּרֶךְ֒ וַיֹּ֨אמֶר֙ אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֣ים ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר מָרָ֖ה אֶת־פִּ֣י ה֑' וַיִּתְּנֵ֨הוּ ה֜' לָֽאַרְיֵ֗ה וַֽיִּשְׁבְּרֵ֨הוּ֙ וַיְמִתֵ֔הוּ כִּדְבַ֥ר ה֖' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ כז וַיְדַבֵּ֤ר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר חִבְשׁוּ־לִ֖י אֶֽת־הַחֲמ֑וֹר וַֽיַּחֲבֹֽשׁוּ׃ כח וַיֵּ֗לֶךְ וַיִּמְצָ֤א אֶת־נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וַֽחֲמוֹר֙ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹֽמְדִ֖ים אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה לֹֽא־אָכַ֤ל הָֽאַרְיֵה֙ אֶת־הַנְּבֵלָ֔ה וְלֹ֥א שָׁבַ֖ר אֶֽת־הַחֲמֽוֹר׃ כט וַיִּשָּׂ֨א הַנָּבִ֜יא אֶת־נִבְלַ֧ת אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֛ים וַיַּנִּחֵ֥הוּ אֶֽל־הַחֲמ֖וֹר וַיְשִׁיבֵ֑הוּ וַיָּבֹ֗א אֶל־עִיר֙ הַנָּבִ֣יא הַזָּקֵ֔ן לִסְפֹּ֖ד וּלְקָבְרֽוֹ׃ ל וַיַּנַּ֥ח אֶת־נִבְלָת֖וֹ בְּקִבְר֑וֹ וַיִּסְפְּד֥וּ עָלָ֖יו ה֥וֹי אָחִֽי׃ לא וַיְהִי֮ אַֽחֲרֵ֣י קָבְר֣וֹ אֹתוֹ֒ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר בְּמוֹתִי֙ וּקְבַרְתֶּ֣ם אֹתִ֔י בַּקֶּ֕בֶר אֲשֶׁ֛ר אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים קָב֣וּר בּ֑וֹ אֵ֚צֶל עַצְמֹתָ֔יו הַנִּ֖יחוּ אֶת־עַצְמֹתָֽי׃ לב כִּי֩ הָיֹ֨ה יִֽהְיֶ֜ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר קָרָא֙ בִּדְבַ֣ר ה֔' עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ אֲשֶׁ֣ר בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְעַל֙ כָּל־בָּתֵּ֣י הַבָּמ֔וֹת אֲשֶׁ֖ר בְּעָרֵ֥י שֹֽׁמְרֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
(כד) וַיֵּלֶךְ נביא ה', וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ, וַיְמִיתֵהוּ, וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ, וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה, והיה ניכר בכך שאירע הדבר בדרך נס, כיון שאין דרכו של האריה לטרוף ולהניח, אלא טורף ואוכל, וכאן רק המית אותו האריה ולא אכלו, וגם לא טרף את החמור כלל.
(כה) וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים, וַיִּרְאוּ אֶת הַנְּבֵלָה [-גוף הנביא] מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וְאֶת הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה, וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ, והיה זה בהשגחת ה' שיוודע הדבר דוקא באותה עיר של הנביא הזקן, כדי שיקברוהו בכבוד, ויהיה קברו למזכרת באחרית הימים [כמו שיבואר להלן (מלכים ב' כג יז) בשעה שהתקיימה הנבואה ושרף יאשיהו את עצמות כהני הבמות על המזבח].
(כו) וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר, אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא זה שנהרג על ידי האריה, אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה', וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה, וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ, ולא אכלו, כי לא טרפו מחמת רעב, אלא המית אותו כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.
(כז) וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר, חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר, וַיַּחֲבֹשׁוּ.
(כח) וַיֵּלֶךְ, וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ, וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה, לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה, וְלֹא שָׁבַר האריה אֶת הַחֲמוֹר.
(כט) וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר, וַיְשִׁיבֵהוּ, וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן, לִסְפֹּד עליו וּלְקָבְרוֹ.
(ל) וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ – בקבר שהכין הנביא הזקן לעצמו, וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו לאמור הוֹי אָחִי.
(לא) וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ, וַיֹּאמֶר הנביא הזקן אֶל בָּנָיו לֵאמֹר, בְּמוֹתִי, וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ, אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי.
(לב) והטעם שפחד הנביא הזקן שיניחו את עצמותיו לבדם, כִּי הָיֹה יִהְיֶה – בודאי עתיד להתקיים הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל, וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, שישרפו עליהם את כל עצמות עובדיהם, וכיון שלא אמר בנבואתו זמן מסוים שיקרה הדבר הזה, חשש שמא כשיהיו עצמותיו לבדם תתקיים הנבואה וישרפו אותם, ולכן ציוה את בניו שתמיד יהיו עצמותיו ליד עצמותיו של איש האלהים, כדי שיגנו עליו.
