שיעור 9, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

שנינו בתּוֹסֶפְתָּא, שׁוֹתִין – מותר לשתות מיני רפואות, כגון מֵי זְבָלִין וּמֵי דְּקָלִין וְכוֹס הָעִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, ומבארת התוספתא מדוע היה מקום לאסור זאת, שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה [-בתחילה] הָיוּ אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹתִין מֵי זְבָלִין וּמֵי דְקָלִין וְכוֹס עִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד ששׁוֹתִין מֵי זְבָלִין וּמֵי דְקָלִין וְכוֹס עִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, ולא רק רפואת האדם מותרת בחול המועד, אלא גם רפואת הבהמה, וְלכן מַקִּיזִין דָּם לִבְהֵמָה לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה מִבְּהֵמָה בַּמּוֹעֵד.

רָבָא, שָׁרָא לְכַסְכּוּסֵי קִירְמֵי – התיר לרכך את הבגדים בחול המועד לאחר כיבוסן, כיון שעל ידי זה היריעות נראות דקות וחשובות יותר. שואלת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – ומה טעם ההיתר בעשיית מלאכה זו. מבארת הגמרא, כיון שמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט הוּא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי, אָמַר רַב חִסְדָּא, קִיטּוּרֵי בִּירָא – קשרי השרוולים, שהיו עושים בהם קמטים לנוי, אֲסִיר – אסור לעשות זאת בחול המועד. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם הדין, כיון שמַעֲשֵה אוּמָּן הוּא.

הגמרא מביאה עתה כמה מיני פעולות, שההיתר לעשותם בחול המועד תלוי בכוונת האדם העושה זאת: אָמַר רָבָא, הַאי מַאן דִּמְתַקֵּן אַרְעָא – מי שמתקן את הקרקע בחול המועד, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָּרֵי – כדי לעשות שם גורן של תבואה ולהכין שם חיטים לצורך המועד, שָׁרֵי – הדבר מותר. אבל אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי לייפות את הקרקע, שיהא נוח לו לחורשה לאחר חול המועד, אֲסִיר – הדבר אסור. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – כיצד יעשה זאת האדם באופן שיהא ניכר שכוונתו למלאכת היתר, ומבארת, מוּלְיָא בְּמוּלְיָא – אם נוטל הוא קרקע ממקום גבוה, ומניח את אותו עפר במקום גבוה, וְכן נְצָא בִּנְצָא – אם נוטל קרקע ממקום נמוך ומניחו שם במקום נמוך, ואינו מקפיד ליישר את המקומות הגבוהם והנמוכים שיהיו בגובה אחד, הרי זה סימן שמעשיו הן אַדַּעְתָּא דְּבֵי דָּרֵי – כדי להכשיר את המקום לגורן, שלשם כך אין צורך שתהא הקרקע ישרה. אבל שָׁקַל מוּלְיָא וְשָׁדָא בִּנְצָא – אם נוטל קרקע ממקום גבוה ומניחה במקום נמוך, כדי ליישר את הקרקע, הרי זה סימן שמלאכתו היא אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי להכשיר את הקרקע לחרישה, והדבר אסור בחול המועד [אף שהאדם עצמו יודע למה כוונתו, עליו לעשות את המלאכה באופן שיהא ניכר שהיא מלאת היתר, ולא יבואו לחושדו שעושה מלאכה האסורה בחול המועד].

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּזָכִי זוּכְיָא – מי שמנקה את הקרקע ותולש ממנה עצים הצומחים בה, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּצִיבֵי – עבור העצים עצמם, שהוא זקוק להם לשימוש בחול המועד עצמו, שָׁרֵי – הדבר מותר. אבל אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – עבור הקרקע, לייפותה ולהכינה לזריעה לאחר המועד, אֲסִיר – הדבר אסור. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – כיצד יעשה זאת באופן שתהא כוונתו ניכרת מתוך מעשיו. ומבארת, שָׁקַל רַבְרְבֵי וְשָׁבַק זוּטְרֵי – אם נוטל הוא את העצים הגדולים בלבד ומניח את הקטנים, הרי זה סימן שמלאכתו היא אַדַּעְתָּא דְּצִיבֵי – עבור העצים, ולכן אינו נוטל את הקטנים, שאין בהם שימוש. אבל שָׁקַל רַבְרְבֵי וְזוּטְרֵי – אם מוציא הוא את כל העצים, בין גדולים ובין קטנים, הרי זה סימן שמעשיו הם אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – עבור הקרקע, לייפותה ולהכינה, והדבר אסור.

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּפָתַח מַיָּא לְאַרְעָא – הפותח בחול המועד פתח בשדהו שייכנסו לשם מי הנהר, אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּכַוְארֵי – כדי שייכנסו לשם דגים וישארו בשדהו, ויאכלם בחול המועד, שָׁרֵי – מותר לעשות כן. אבל אם עושה זאת אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – כדי שישקו המים את שדהו, אֲסִיר – הדבר אסור. הֵיכִי דָּמֵי – וכיצד ניתן לראות לפי אופן עשיית המעשה מה כוונתו, אם פָּתַח תְּרֵי בָּבֵי – שני פתחים, חַד מֵעִלָּאֵי וְחַד מִתַּתָּאֵי – אחד מלמעלה, שייכנסו המים והדגים לתוך הגומא, ופתח אחד מלמטה, שייצאו משם רק המים ויישארו הדגים בתוך הגומא, הרי זה סימן שכוונתו אַדַּעְתָּא דְּכַוְארֵי – כדי לצוד את הדגים, ומותר. אבל אם פָּתַח חַד בָּבָא – רק פתח אחד, אַדַּעְתָּא דְּאַרְעָא – מוכח שכוונתו להשקות את השדה במי הנהר, והדבר אסור.

וְאָמַר רָבָא, הַאי מַאן דְּפָשַׁח דִּיקְלָא – מי שחותך את ענפי הדקל בחול המועד, אם עשה כן אַדַּעְתָּא דְּחַיּוּתָא – כדי להאכיל אותם לבעלי חיים, שָׁרֵי – הדבר מותר. אך אם עושה כן אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא – כדי להשביח את הדקל עצמו, אֲסִיר – הדבר אסור. הֵיכִי דָּמֵי – וכיצד ניתן לראות לפי אופן עשיית המעשה מה כוונתו, שָׁקַל כּוּלֵיהּ מֵחַד גִּיסָא – אם נוטל הוא את כל הענפים שהוא זקוק להם מצידו האחד של הדקל, הרי זו ראיה שעושה כן אַדַּעְתָּא דְּחַיּוּתָא – כדי להאכילם לבעלי חיים, אבל אם נוטל את הענפים מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא – משני הצדדים בשוה, הרי זו ראיה שעושה כן אַדַּעְתָּא דְּדִיקְלָא – כדי להשביח את הדקל, והדבר אסור.

הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין עשיית מלאכות שונות בחול המועד: וְאָמַר רָבָא, הַאי תּוּחְלָנֵי – אותם תמרים לחים וקשים הנמצאים על העץ, ובוסר הם ואינם ראויים עדיין לאכילה, מִגְזֶרִינְהוּ – לגוזרם ולתולשם מהעץ בחול המועד, שָׁרֵי – מותר, כיון שאם ישארו שם יתקלקלו, והרי זה דבר האבד. מַיְצִינְהוּ – לכובשם במכבש כדי להוציא את לחותם, אֲסִיר – אסור, כיון שיכול לעשות זאת לאחר המועד. רַב פָּפָּא אָמַר, כֵּיוָן דְּמַתְלְעֵי – כיון שאם לא יכבשם מיד לאחר תלישתם מהעץ יתליעו התמרים, כִּפְרַקְמַטְיָא הָאֲבוּדָה דָּמֵי – הרי זה דומה לדבר האבד, וְשָׁרֵי – ומותר גם לכובשם בחול המועד.

וְאָמַר רָבָא, פְּרַקְמַטְיָא כָּל שֶׁהוּא אָסוּר – אסור לעשות סחורה בחול המועד כלל, ואפילו שוה פרוטה אסור למכור. אָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי אָבִין, וּבְדָבָר הָאָבֵד, שאם לא ימכרנו כעת במחיר גבוה יצטרך למוכרו לאחר המועד במחיר זול יותר, ויפסיד, מוּתָּר למוכרו בחול המועד.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רָבִינָא, הֲוָה לֵיהּ הַהוּא עִסְקָא – היתה לו סחורה מסוימת, דְּהֲוָה מִזְדַּבַּן בְּשִׁיתָּא אַלְפֵי דִּינָרֵי – שהיה יכול למוכרה בחול המועד בבת אחת בששת אלפים דינרים, שַׁהְיֵיהּ לְבָתַר חוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – החמיר רבינא על עצמו ונהג לפנים משורת הדין, והשהה את הסחורה לאחר חול המועד, אף שמחמת כן היה נאלץ למכור את הסחורה מעט מעט, ומפסיד. זַבְנֵיהּ בִּתְרֵיסַר אַלְפֵי דִּינָרֵי – ולבסוף מכרה לאחר המועד במחיר כפול, בשנים עשר אלף זהובים.