שיעור 92, ספר שופטים, פרק כא, כ-כה

כ וַיְצַוּ֕וּ אֶת־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר לְכ֖וּ וַֽאֲרַבְתֶּ֥ם בַּכְּרָמִֽים׃ כא וּרְאִיתֶ֗ם וְ֠הִנֵּה אִם־יֵ֨צְא֥וּ בְנוֹת־שִׁילוֹ֮ לָח֣וּל בַּמְּחֹלוֹת֒ וִֽיצָאתֶם֙ מִן־הַכְּרָמִ֔ים וַֽחֲטַפְתֶּ֥ם לָכֶ֛ם אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ מִבְּנ֣וֹת שִׁיל֑וֹ וַֽהֲלַכְתֶּ֖ם אֶ֥רֶץ בִּנְיָמִֽן׃ כב וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לָרִ֣יב ׀ אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חָנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃ כג וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן וַיִּשְׂא֤וּ נָשִׁים֙ לְמִסְפָּרָ֔ם מִן־הַמְּחֹֽלְל֖וֹת אֲשֶׁ֣ר גָּזָ֑לוּ וַיֵּֽלְכ֗וּ וַיָּשׁ֨וּבוּ֙ אֶל־נַ֣חֲלָתָ֔ם וַיִּבְנוּ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים וַיֵּֽשְׁב֖וּ בָּהֶֽם׃ כד וַיִּתְהַלְּכ֨וּ מִשָּׁ֤ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא אִ֥ישׁ לְשִׁבְט֖וֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וַיֵּֽצְא֣וּ מִשָּׁ֔ם אִ֖ישׁ לְנַֽחֲלָתֽוֹ׃ כה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַֽעֲשֶֽׂה׃

֍           ֍            ֍

(כ) וַיְצַוּוּ אֶת אותם מאתיים איש הנותרים מבְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר, לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.

(כא) וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ – יקח כל אחד מכם אחת מבנות שילה להיות אשתו, ויקדש אותה מרצונה ובהסכמתה, וַהֲלַכְתֶּם אל אֶרֶץ בִּנְיָמִן, ולא תישארו בשילה, כדי שלא יבואו אבותיהן לריב עמכם.

(כב) וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ – לבקש מאיתנו, זקני העדה, שנריב את ריבם, שנקח ממכם את הנשים בחוזקה, ויטענו שבכך שאיננו לוקחים את הנשים אנו עושים לכם חנינה ויציאה משורת הדין, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם, חָנּוּנוּ אוֹתָם – וכי דבר זה נקרא חנינה, כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה – שאיננו נלחמים עמהם לקחת את נשותיהם מהם, אין הדבר כן, כי הם קידשו את הנשים בהסכמתן ומרצונן, ואין אנו חייבים ואף לא רשאים להלחם בהם וליטול מהם את הנשים, ויוסיפו ויאמרו לאבות שאין להם לחשוש שעברו בכך על השבועה, כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם שמחמת כן כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ, אלא אינכם אשמים בדבר, שהרי הם לקחו את הנשים מעצמם, והשבועה היתה שהאבות לא יתנו את בנותיהם לבני בנימין.

(כג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן אותם מאתים בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת [-הנערות הרוקדות] אֲשֶׁר גָּזָלוּ [-לקחו וקידשו שלא מדעת אבותיהן], וַיֵּלְכוּ בני בנימין וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.

(כד) גם לאחר כל המעשים הללו, שהיה לישראל לראות את גודל הכשלון שנגרם מכך שאין מי שישגיח על העם, לא התעוררו ישראל להקים להם מלך או שופט, וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ.

(כה) ונשאר הדבר כפי שהיה קודם לכן, שבַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.