השער העשרים ושנים – שער השקר
[המשך חלקי השקר:] ה. האומר לחברו שייטיב לו או שיתן לו מתנה או שיעזור לו, אף שלא אמר לו זאת בבטחון גמור עד כדי שיבטח בו לב חבירו שאכן יקיים את דבריו, ובשעה שאמר לו כך – כבר היה בדעתו שלא לקיים את דבריו. על זה אמרו חז"ל שאין לעשות כן, שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.
ו. המבטיח לחברו שייטיב לו, והבטיחו עד כדי כך שבטח בו לב חברו והאמין לו, אין לו לחלל הבטחתו. ואם הוא משקר בזה – יש לו עונש גדול יותר מהאופן הקודם, שלא עשה אלא דיבור בעלמא [שהרי באופן הקודם חבירו לא סמך עליו, והוא לא התכוין לקיים את דבריו]. והאומר לחברו שיתן לו מתנה קטנה, שמן הסתם האמין לו חבירו שיקיים את דבריו, אף על פי שלא הזכיר לו לשון הבטחה, אין לו לחזור בו מדבריו, ועל זה אמרו חז"ל שכל החוזר בו מדבריו, נחשב 'מחוסר אמנה'.
ואם הבטיח לתת מתנה לאיש עני, אף על פי שהבטיח מתנה גדולה, אם חוזר בו – רעתו רבה, כי דיבור זה הוא בכלל נדר, ואם אינו מקיימו הרי הוא עובר על 'לא יחל דברו'. וכן מי שהתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, הרי זו כמו הבטחה כיון שהוא מתהלל בנדיבותו, ואין נכון שישוב מדבריו, מאחר שנתכבד ונתהלל בדבר.
