תורת הבית / פרק ד
כפי שהתבאר, הסיבה הראשונה לכך שהאדם נמנע מללמוד תורה בביתו בזמנו הפנוי, כיון שהוא סבור שהדבר מותר. אמנם האמת היא, כפי שהתבאר לעיל, שחייב האדם ללמוד תמיד, בכל זמן שהוא פנוי מעסקיו. ולכן ההלכה היא שאדם המברך ברכות התורה בבוקר, והלך לעסקיו למשך כמה שעות, ולומד שוב בשעות הערב, אינו צריך לחזור ולברך שוב ברכות התורה (ואין זה כמו תפילין ושאר מצוות, שאם בירך עליהם פעם אחת, ולאחר כמה שעות מניחן שוב צריך לחזור ולברך עליהן), והיינו כיון שבשאר המצוות אדם מסיח דעתו מהן כשאינו מקיימן כמה שעות, אבל מלימוד התורה אין האדם מסיח דעתו, כיון שבכל זמן פנוי שיש לו, ואפילו אם מתפנה לו זמן באמצע עסקיו, חייב הוא ללמוד תורה. וכיון שכך, אם אין האדם נוהג כן אלא מתבטל מלימוד התורה בזמנו הפנוי, הרי עובר בכך איסור. וכבר אמרו חז"ל, כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצוות, כך העונש על ביטול תורה גדול מכל העוונות.
