[תתרג] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ז

פרק ז, משנה א: השוכר פועלים, אף אם הוסיף על שכרם הרגיל, אינו יכול לדרוש מהם לבא מוקדם יותר או לצאת מאוחר יותר, אם אין המנהג כן. במקום שנהגו שבעל הבית נותן מזונות לפועליו, חייב לעשות כן. ואם נהגו שהוא נותן להם מיני מתיקה, חייב אף בזה. ואם היה זה מקום שנוהגים לתת להם מזונות, ואמר להם בפירוש שיתן להם מזונות, לדעת תנא קמא ורבי יוחנן בן מתיא כוונתו היתה שיתן להם מזונות יותר מהרגילות, וחייב בכך, ולרבן שמעון בן גמליאל אינו חייב להוסיף להם יותר מהרגילות.

משנה ב: פועל העוסק במלאכת בעל הבית בדבר שהוא גידולי קרקע, אם עוסק במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכתו, או בתלוש מהקרקע קודם שנגמרה מלאכתו להתחייב במעשר או בחלה, רשאי לאכול מהדבר שהוא עוסק בו. אבל בדברים אחרים, אינו רשאי.

משנה ג: לדעת תנא קמא, פועל העוסק במלאכה בידיו, ברגליו או בכל אחד מאבריו, רשאי לאכול מהפירות שהוא עוסק בהם. ולרבי יוסי בר יהודה ההיתר הוא רק כשעוסק בידיו וברגליו.

משנה ד: העוסק במלאכה במין מסוים של פירות, אינו רשאי לאכול מפירות אחרים של בעל הבית. ורשאי הפועל להמנע מלאכול עד שיגיע למקום שיש פירות יפים ויאכל מהם. מעיקר הדין היתר האכילה הוא רק בשעת מלאכה ממש, אך התירו חכמים לפועל לאכול בזמן שהוא הולך משורה לשורה בכרם, ואף ראוי שיעשה כן, כיון שאף לבעל הבית נח בכך שאינו מתבטל ממלאכתו מחמת האכילה. חמור הנושא תבואה, כל זמן שהיא עליו, עד לפריקתה, יש להניח לו לאכול מהתבואה.

משנה ה: לדעת תנא קמא רשאי הפועל לאכול מהפירות אפילו אם הם יקרים יותר משכרו, ואין אומרים לו דבר. לדעת רבי אלעזר בן חסמא אסור לפועל לאכול פירות היקרים יותר משכרו. ולדעת חכמים אמנם מצד הדין רשאי הוא לאכול כרצונו, אך מייעצים לו שלא יעשה כן, שמא יימנעו מלשוכרו לעבודה מחמת כן, שגורם הפסד לבעל הבית.

משנה ו: רשאי הפועל לסכם עם בעל הבית שיקבל תוספת שכר תמורת זה שימנע מלאכול מפירות בעל הבית, וכן רשאי לסכם כן על עבודת אשתו וילדיו או עבדיו הגדולים, אך אינו יכול לסכם כך על עבודת ילדיו ועבדיו הקטנים, או על עבודת בהמתו.

משנה ז: פועל העושה מלאכה בנטע רבעי או בפירות שנגמרה מלאכתם למעשר, אם ידע מתחילה שהם אסורים באכילה, אינו אוכל. ואם לא ידע זאת, צריך בעל הבית לפדות או לעשר את הפירות, כדי שיהיו מותרים לפועל באכילה.

משנה ח: שומרי פירות תלושים, אף שאינם רשאים לאכול מהפירות מדין תורה, אוכלים הם מכח מנהג המקום.

מן התורה יש ארבעה מיני שומרים: א. שומר חינם, החייב רק אם פשע, ואילו על שאר טענותיו הוא נשבע ונפטר. ב. שואל, חייב על הכל, ואפילו על האונס. ג-ד. שומר שכר ושוכר, נאמנים בשבועה לטעון טענות הקרובות לאונס, כגון, שבורה, שבויה ומתה, ונפטרים. אך אם טענו טענת גניבה או אבידה, חייבים לשלם.

משנה ט: רועה המקבל בהמות לשמירה, ובא זאב אחד, אין זה נחשב אונס. שני זאבים, הרי זה אונס. רבי יהודה אומר, בשעה שהזאבים מתקרבים לישוב ואינם חוששים, אף זאב אחד נחשב אונס. שני כלבים, אין זה אונס [אך יותר משנים, הרי זה אונס]. ולדעת ידוע הבבלי משום רבי מאיר אם באו משני צדדים הרי זה אונס. באו עליו שודדים, הרי זה אונס. באו עליו אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש, הרי זה אונס. ואם הרועה הוליך את בהמותיו למקומות שמצויים בהם שודדים או חיות טורפות, חייב.

משנה י: אם מתה הבהמה כדרכה, הרי זה אונס. אבל אם הרועה עינה אותה ברעב או בקור וכדומה ומתה, אין זה אונס. אם עלתה הבהמה לראשי ההרים בעל כרחו של הרועה, והפילה עצמה משם באופן שלא היה יכול למונעה, הרי זה אונס. אך אם העלה אותה הרועה לשם, ונפלה ומתה, אין זה אונס.

לדעת חכמים יכול כל אחד מהשומרים להתנות עם הבעלים שיפטר מחיובי שמירתו, ותנאו קיים.

משנה יא: רבי מאיר חולק על דעת חכמים שבסיום המשנה הקודמת, וסובר שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, אפילו בתנאי שבממון, תנאו בטל. וכן הוא סובר שכל תנאי שאמר אותו האדם בנוסח שתחילה הוזכר המעשה ואחר כך התנאי, התנאי בטל. אם התנה האדם תנאי שאי אפשר לקיימו, ודאי לא התכוון לכך באמת, ולכן המעשה קיים והתנאי בטל.