198. הלכות מוקצה, נג-נד
נג. התנאי השני (לכך שדבר ייחשב כבסיס לדבר האסור): אין הבסיס נאסר בטלטול אלא אם הניח את המוקצה בכוונה כדי שיהיה מונח עליו, או אפילו לא הניחו על דעת כן, אלא שזהו מקומו הקבוע, כגון הכסף המונח בארנק, כי אז נהפך הדבר המותר בטלטול לבסיסו של המוקצה. אבל אם הניח את המוקצה שלא במתכוון, שלא מתוך כוונה שיהא מונח עליו, או שהמוקצה נפל עליו, אין הבסיס נאסר בטלטול.
נד. התנאי השלישי: אין הבסיס נאסר בטלטול אלא אם הניח את המוקצה על הדבר המותר מכיון שהוא רוצה שהדבר המותר ישמש את המוקצה, כמו השולחן שהניח עליו את הפמוטות. אבל אם המוקצה משמש את הדבר המותר, כגון אבן שהניחה על כיסוי הכלי כדי שלא יפתחוהו החתולים, או שהניחה על דפי נייר כדי שלא יתפזרו ברוח, מותר לטלטל את הדבר המותר.
ובשעת הצורך יש מקום להקל (כפוף לנאמר בסעיף מ"ט לגבי טלטול המוקצה עצמו) גם אם המוקצה אינו משמש את הדבר המותר, אלא שגם הדבר המותר אינו משמש את המוקצה, כגון שהניח את המוקצה על גבי דבר מותר מחמת שלא היתה לו אפשרות אחרת, כמו המניח חפץ של מוקצה במגירה על גבי דבר המותר מחמת שאין מקום פנוי במגירה, או המניח את הפמוטות על מפת השולחן (וכמו שיבואר עוד להלן).
ההלכות הן מתוך הספר 'שמירת שבת כהלכתה', וכל הזכויות שמורות ליורשי המחבר, הגרי"י נובירט זצ"ל. אין להעתיק או להפיץ לצורכי מסחר, מותר להפיץ לזיכוי הרבים בלבד, ללא תמורה.
וְאִלְמָלֵי שָׁמְרוּ יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת כְּהִלְכָתָן, מִיַּד נִגְאָלִים".
(זוהר חדש, וישב)
