209. ותרנות (ב)

גַּם מִדַּת הַוַּתְרָנוּת הִיא כְּכָל הַמִּדּוֹת, אֲשֶׁר יֵשׁ מִי שֶׁחֲנָנוֹ ה' טֶבַע טוֹב, וְזוֹ מַתָּת אֱלֹקִים הִיא, וְיֵשׁ שֶׁטִּבְעוֹ וּמִזְגּוֹ רַע, וְיָדָיו כַּאֲסוּרוֹת, וְלֹא יִשְׁלֹט בְּמָמוֹנוֹ אֲפִילוּ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, וְזוֹ רָעָה חוֹלָה. אֲבָל יֵשׁ כֹּחַ בְּיַד הָאָדָם אֲשֶׁר מָצָא חָכְמָה לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר עַצְמוֹ, בְּעֵצָה וּבְתַחְבּוּלָה יַעֲשֶׂה מִלְחָמָה, וּמְעַט מְעַט יְגָרֵשׁ אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה. וְעַל זֹאת יִתְפַּלֵּל לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ, שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ מִצָּרָתוֹ, וּלְפִי גֹּדֶל צַעֲרוֹ כָּךְ יִהְיֶה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וְהַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִים אוֹתוֹ.