(264) חלק שני, פרק ח

"תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן" – תִּבָּנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתִכּוֹנֵן לָעוֹלָם הַבָּא. עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּמָרָא שָׁם. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִתְבּוֹנֵן מַאי סָמַךְ רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הַמּוּסָר לַֹפָּסוּק הַזֶּה, מַאי שַׁיְּכָא הָכָא? וְנִרְאֶה לְבָאֵר עַל פִּי מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בַּחֲגִיגָה: צַדִּיק נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן, רָשָׁע נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בַּגֵּיהִנֹּם. וְהִנֵּה לִכְאוֹרָה יִקְשֶׁה: הֲלֹא אֱלֹקים אֱמֶת הוּא וְשׁוֹפֵט צֶדֶק, וְגַם לְאֵיזֶה צַדִּיק נוֹתְנִים זֶה? אָכֵן בֵּאוּר הַדָּבָר הוּא, כְּגוֹן שֶׁשְּׁנֵיהֶם דָּרִים בְּעִיר אַחַת, וְהָרָשָׁע מִתְלוֹצֵץ תָּמִיד עַל הַנְהָגָתוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק, עַל תּוֹרָתוֹ וְעַל עֲבוֹדָתוֹ וּמַטִּיל דֹּפִי עָלָיו בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, וְהַצַּדִּיק מִתְחַזֵּק וְסוֹבֵל עֶלְבּוֹנוֹ וְאֵינוֹ בָּא בְּרִיב עִמּוֹ וְהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה' לְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, אָז כְּשֶׁיָּבוֹא לַדִּין לֶעָתִיד לָבוֹא, הָרָשָׁע מְאַבֵּד חֶלְקוֹ בִּזְכֻיּוֹתָיו, כִּי מִלְּבַד שֶׁהוּא לֹא רָצָה לַעֲבֹד לַה', עוֹד הָיָה מִתְלוֹצֵץ מִמִּי שֶׁהוּא עוֹבֵד ה', וְגַם קֵרֵר עַל יְדֵי זֶה עֲבוֹדַת ה' בְּעֵינֵי הַבְּרִיוֹת. וּלְמִי שַׁיָּכוֹת כָּל זְכֻיּוֹתָיו – לַצַּדִּיק שְׁכֵנוֹ, שֶׁהָיָה מִתְלוֹצֵץ עָלָיו, וְגָרַם לוֹ בִּזָּיוֹן וּכְלִמָּה, וְגַם הָיָה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק תָּמִיד וְלֹא לְהִתְרַפּוֹת מֵעֲבוֹדָתוֹ, (וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ: נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן).

וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: רָשָׁע נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בַּגֵּיהִנֹּם, כְּגוֹן: שֶׁעַל יְדֵי הַלַּעַג וְהַלֵּיצָנוּת שֶׁלּוֹ, שֶׁהָיָה מִתְלוֹצֵץ תָּמִיד מִן הַצַּדִּיק, נִתְהַוּוּ לַצַּדִּיק כַּמָּה קִלְקוּלִים בַּעֲבוֹדָתוֹ, אָז מֻכְרָח הָרָשָׁע לְקַבֵּל אוֹתָן הַיִּסּוּרִים עַל עַצְמוֹ אַחֲרֵי שֶׁעַל יָדוֹ נִסְבַּב הַדָּבָר הַזֶּה.