מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ה

פרק ה, משנה א: פועל העושה מלאכה ביין נסך או בסתם יין של גויים, האסור, אסרו חכמים בהנאה את שכר הפעולה שקיבל. אמנם אם שכרו לעשות גם מלאכות נוספות, וביניהם מלאכה הנעשית ביין נסך, וכל חלק מהמלאכה משולם בפני עצמו, מה שקיבל תמורת מלאכתו ביין הנסך אסור, ושאר השכר מותר. השוכר חמור להביא עליו יין נסך או סתם יינם של גויים, שכרו אסור, אבל אם שכר הגוי את החמור כדי לרכב עליו, אף שידוע שיטול עמו כד יין לדרכו, שכרו מותר, כיון שעיקר השכירות היא על רכיבת האדם, ולא על נשיאת היין.
משנה ב: יין נסך שנפל על גבי פירות שאין להם חרצנים, או שהם מבוקעים, אם טעם היין משביח את הפירות, הכל אסור. ואם אין הטעם משביח את הפירות, וכגון שנשפך על גבי תאנים יבשות, או על גבי גריסים רותחין, המאכל מותר.
משנה ג: גוי המעביר יחד עם ישראל חביות יין של ישראל, אם התרחק היהודי מהמקום ולא הודיע על כך לגוי, היין מותר, כיון שהגוי חושש שיחזור היהודי, ואינו נוגע ביין. ואם הודיע לו שהוא מתרחק, אם שהה שיעור זמן שהיה הגוי יכול לנקוב חור בחבית, ולחזור ולסתום את החור בטיט, והיה הטיט מתייבש, היין אסור. ולרבן שמעון בן גמליאל שיעור הזמן האוסר הוא אם יש בו כדי לפתוח את המכסה לגמרי, לעשות מכסה חדש חתום בטיט, ולהמתין שיתנגב הטיט.
משנה ד: ומחלוקת זו של רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא גם במוליך את יינו בקרון או ספינה, והלך לו היהודי למרחץ, וכן במניח הישראל את היין בחנות עם גוי והלך לו, שלדעת חכמים שיעור הזמן האוסר הוא כדי שיקוב חור, ויסתמנו, ויתייבש. ולרבן שמעון בן גמליאל שיעור הזמן הוא כדי שיפתח את מכסה החבית, יסתמנה בטיט, ותתייבש. אמנם אם לא הודיעו כלל שהוא מתרחק מהמקום, אף אם התרחק אין היין נאסר כיון שהגוי חושש לגעת ביין, שמא יחזור היהודי פתאום.
משנה ה: גוי האוכל עם יהודי על השולחן, והניח הישראל כד יין על השולחן, ויצא, הרי הוא נאסר. ואם הניחו במקום שמניחים בו את המאכלים קודם הגשתם אל השולחן, אין חוששים שנגע ביין הנמצא שם, והוא מותר. אך אם אמר לו הישראל 'הוי מוזג ושותה', יש חשש שנגע גם ביין שבאותו מקום, ואם היו שם חביות פתוחות, הרי הן אסורות, ואם היו שם חביות סגורות, מותרות, אלא אם כן שהה הישראל בחוץ שיעור זמן שיש בו כדי לפתוח את מכסה החבית, לסותמה מחדש בטיט, ויתייבש הטיט [והיינו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, אך לחכמים די בשיעור זמן של נקיבת חור, סתימתו וייבושו].
משנה ו: קבוצת חיילים גויים הבולשים אחר ממון אחרים, לשוללם לעצמו, אם נכנסו בזמן שלום, הרי החביות שאינו חתומות בטיט אסורות, והחתומות בטיט מותרות. ובשעת מלחמה הכל מותר, כיון שאין להם זמן לנסך.
משנה ז: אומנים יהודיים שעשו מלאכה עבור גוי, ושלח להם בשכרם חבית יין נסך, אם עדיין לא זכו בה ולא התרצו לקבלה, יכולים הם לומר לו שיתן להם במקומה שכר ממש, והוא מותר. אבל אם כבר זכו בחבית יין נסך, אסור להם לומר לגוי שיקח את היין ויתן להם שכר ממש, שהרי בכך הם נחשבים כמוכרים לו את יין הנסך שבידם תמורת מעות, והרי יין נסך אסור בהנאה.
ישראל המוכר יין לגוי, ופסק עמו את מחיר היין קודם שנמדד היין עבור הגוי, דמי היין מותרים, שהרי אף היין עצמו עדיין מותר. אבל אם מדד את היין תחילה עבור הגוי, קודם שפסקו את הדמים, הרי מאותה שעה כבר אין היהודי נזהר בגוי שלא ייגע ביין, ונאסר היין קודם שנמכר לגוי, ודמיו אסורים.
אם מילא היהודי יין במשפך לכלי של גוי, והיה יין נסך בכלי של הגוי, נאסר היין שבמשפך כיון שהוא מחובר ליין הנסך, ואם נשאר במשפך אפילו טיפה אחת, ומילא דרכו יין בכלי נוסף, נאסר היין הנמדד מחמת תערובת יין נסך שבו.
ישראל השופך יין כשר מכלי שלו לכלי של גוי, ועושה זאת באופן שאין קילוח אחד המחבר בין הכלי העליון לתחתון, מה שבכלי העליון מותר, ורק מה ששפך לכלי של הגוי נאסר, ואף שעדיין לא נכנס לתוך הכלי של הגוי, כיון שהוא נחשב כבר כמחובר ליין שבכלי של הגוי, האסור.
משנה ח: יין נסך שהתערב ביין כשר, או מים שנוסכו לעבודה זרה שהתערבו במים כשרים, כיון שזו תערובת של מין במינו, אין הוא בטל, ואוסרים אפילו בשיעור כל שהוא. אך אם התערב יין במים או מים ביין, שזהו מין באינו מינו, הרי האיסור בטל בשישים.
משנה ט: דברים אלו אסורים באכילה והנאה, ואוסרים את תערובתם אפילו באחד לאלף: יין נסך, עבודה זרה, עורות לבובין [שהוקרב הלב שכנגד העור לעבודה זרה], שור הנסקל מחמת שהרג נפש, עגלה ערופה, צפורי מצורע, שער נזיר, פטר חמור, בשר שהתבשל בחלב, שעיר המשתלח ביום הכפורים, חולין שנשחטו בעזרה.
משנה י: יין נסך שנפל לבור של יין כשר, כל היין נאסר בשתיה, ולדעת תנא קמא נאסר גם בהנאה, אך לרבן שמעון בן גמליאל שאר היין מותר בהנאה, ולכן יכול למכור את כל היין לגוי מלבד שווי יין הנסך שהתערב בבור, שהוא אסור גם בהנאה.
משנה יא: גת של אבן, שגוי מרח את דפנותיה בזפת, והיתה דרכם לתת מעט יין על הדפנות להעביר את ריח הזפת, די לנגבה במים ואפר, והיא כשרה. ואם היתה זו גת של עץ, שיש בה יותר זפת וממילא היא בולעת יותר יין, לדעת רבי די לנגבה במים ואפר, ולחכמים יש לקלף את כל הזפת. ואם היתה זו גת של חרס, גם אם יקלף את הזפת נשארת היא באיסורה.
משנה יב: הקונה מגוי כלי סעודה, אם אלו הם כלים שדרך תשמישם בצונן, או שלא השתמש בהם הגוי כלל, יטבילם במקוה, והכלים מותרים. ואם אלו כלים שדרך להשתמש בהם ברותחים, יגעילם במים רותחים. ואם אלו כלים שדרך להשתמש בהם על האש ממש, כמו שפוד, ילבנם באש. סכין שאין בה גומות, נועץ אותה בקרקע עשר פעמים, והרי היא טהורה.
הדרן עלך מסכת עבודה זרה