ז. כיון שהתבאר שצריך האדם להפסיד ממון כדי לא להכשל בלשון הרע, כל שכן שעליו להפסיד 'כבוד' עבור זה, ולכן היושב בחברת אנשים המדברים לשון הרע, צריך להזהר שלא להשתתף עמם, אף אם מחמת כן יזלזלו בו ויבזו אותו, ולפי גודל הצער גודל השכר.
ח. איסור לשון הרע הוא בין בפה ובין בכתב, בין בפירוש ובין ברמז.
ט. אף אם בתוך דברי הגנאי על חבירו מגנה גם את עצמו, הדבר אסור.
* * *
פירוט ההלכה היומית: ז. כיון שהתבאר שאף אם יפסיד האדם את פרנסתו מחמת כן אסור לו לדבר לשון הרע, נוכל לדעת שכל שכן אם הדבר נוגע לו רק לענין כבוד, כגון שיושב בחבורת אנשים ואין לו עצה להשתמט מהם, והם מדברים דברים האסורים עפ"י הדין, ואם ישב וישתוק ולא יסייע להם בדבריהם ייחשב בעיניהם כמשתגע, אף על פי כן אסור לו לדבר לשון הרע. ועל כגון זה אמרו חז"ל 'מוטב לאדם שיקרא שוטה כל ימיו, ולא יהיה רשע שעה אחת לפני המקום'. ובשעה שכזו יזרז עצמו בכל כוחו לעמוד על נפשו, ויהיה נכון ליבו ובטוח ששכרו יהיה מאת ה' עד אין קץ, וכמו שאמרו חז"ל 'לפום צערא אגרא' [-לפי גודל הצער, גודל השכר]. וכן אמרו חז"ל, יפה פעם אחת של קיום מצוה או הימנעות מעבירה בצער, ממאה פעמים שלא בצער. ועל זמן כזה שייך מאמר חז"ל 'על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער'.
ח. איסור זה של לשון הרע, הוא בין אם מספר בפיו ובין אם כותב כן במכתב. בין אם מספר בפירוש ובין אם מספר דרך רמז, בכל אופן הדבר אסור.
ט. ועוד, שאפילו אם בתוך דברי הגנאי על חבירו הוא מגנה גם את עצמו, ואף אם הקדים לגנות את עצמו ואח"כ גינה את חבירו, הרי זה בכלל לשון הרע.
