2907. הלכות אמירת קדיש במנין, ומי מצטרף למנין, ז-ח

ז. הלכה רווחת היא שחרש המדבר ואינו שומע, דינו כפקח לכל דבר, ומצטרף לעשרה. שהוא בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואמרו חז"ל (סנהדרין לט א) כל בי עשרה שכינתא שריא. וכן הדין באילם שהוא שומע ואינו מדבר, שאף על פי שאינו יכול לענות קדיש וקדושה, מכל מקום מצטרף למנין. ואומרים עמהם גם חזרה וקדושה וברכת כהנים.

אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן שאינם מצטרפים למנין. (וכן פסק מרן בש"ע סי' נה סעיף ח').

ואין הבדל בין אם נולד פיקח ונתחרש או שנולד חרש אילם.

אולם בזמן הזה שיש בית ספר מיוחד לחרשים אלמים, שמתנהל על ידי מומחים, ומקנים דעת לתלמידיהם, ויוצאים משם כאנשים פיקחים, וגם יכולים לדבר קצת, אלא שאינם מבטאים דיבורם באופן ברור, דעת אחרונים רבים שמותר לצרפם למנין לאמירת קדיש וקדושה וברכו, ולדונם כעין פיקחים. ויש חולקים ואומרים שגם בזמנינו דין החרש – אילם כשוטה, ואינו מצטרף למנין.

ונראה שהעיקר להלכה שלענין צירוף למנין שהוא רק מדרבנן, מותר לצרפם למנין, לאמירת קדיש וקדושה וברכו, כיון שמחשבתם ניכרת מתוך מעשיו, שמתנהג כפיקח ובר דעת. אלא שראוי לנהוג שאם אין מנין בלעדיו, שלא לומר חזרה, אלא יאמרו תפלת שמונה עשרה בקול רם פעם אחת עם הצבור, עם הקדושה. ולא יקראו בתורה בברכות. וכן מותר לומר קדיש, אף אם אין מנין בלעדיו.

ח. אם היו עשרה והתחיל השליח צבור לומר את החזרה, ויצאו מקצתן, ימשיך לומר את החזרה כולה אפילו שאין שם מנין. ואפילו אם יצאו מקצתן קודם הקדושה, ימשיך באמירת החזרה והקדושה. אבל קדיש תתקבל אינו אומר. (ולדעת הרמ"א יש להם לומר גם קדיש תתקבל). והוא שישאר רוב מנין.

ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו (ירושלמי).

אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת.

ואם יצאו מקצת מהעשרה אחר שהתחילו יוצר, לא יאמרו חזרה.