יא. ראשי הקהל או שאר ממונים על הציבור וכדומה שדנו בעניינו של אדם מסוים והכריעו לחובתו על פי הרוב, אסור לאחד מהם לומר אח"כ שהוא רצה לזכותו וחבריו הכריעו לחובתו. ואף אם לא סיכמו בפירוש שלא יספרו, אסור, בין לאותו אדם עצמו, ובין לאחרים. ואפילו אם כועסים או מקללים אותו על כך, אסור.
* * *
פירוט ההלכה היומית: יא. לפי כל מה שהתבאר בהלכות אלו של דבר הנאמר בפני שלשה, יש להזהר, כשיושבים ראשי הקהל לדון בעניני חיובי הממון של בני העיר [והוא הדין לבני אדם אחרים שיש להם אחריות והכרעה על אחרים, אסיפת מנהלים, מורות, מלמדים, וכדומה], ויש ביניהם מחלוקת בענינים אלו, וקיבלו החלטה וקבעו את הדבר לפי הרוב, כאשר הם יוצאים אח"כ החוצה צריך כל אחד להזהר שלא לספר מה היתה דעתו או דעת חבירו בנידון זה, מי היה נגד ומי היה בעד. ואיסור זה הוא בין אם סיכמו ביניהם שלא יספרו זאת, שאז ודאי זה איסור גמור לספר, ובין אם לא סיכמו ביניהם כך, מכל מקום אסור להם לספר. והאיסור הוא בין אם מספר לאותו אדם עצמו, ובין אם מספרו לאדם אחר. ואפילו בדרך מקרה, ואפילו רק לרמוז לאדם אחר שעדיין דעתו אינה נוטה למה שהכריעו כולם, אלא שהוא מוכרח להסכים עם הרוב, ג"כ אסור [ויש אומרים שאף לומר רק שמתחילה נטה להקל, ואחר כך כשעמדו למנין הלכו אחרי הרוב, אסור]. ואפילו אם אותו אדם או אדם אחר כועס על אחד מראשי הקהל ומקללו על מה שחייבו אדם מסוים, אסור לו לומר שהוא רצה להקל מעליו ולא היה יכול לפסוק נגד הרוב, אלא עליו לשתוק.
