(341) חלק שני, פרק ל

וְעַתָּה נְדַבֵּר אוֹדוֹת כֹּחַ הַשְּׁמִיעָה. הִנֵּה עֶצֶם הַשְּׁמִיעָה הוּא דָּבָר טוֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". וְנֶאֱמַר עוֹד: "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין". וְהַשְּׁמִיעָה פּוֹעֶלֶת עַל הָאָדָם לָצֵאת בִּשְׁמִיעָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ, וּרְאָיָה מִקְּרִיאַת מְגִלָּה וּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא מִקִּדּוּשׁ וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ וְכָל הַשּׁוֹמְעִים יוֹצְאִים. וְכֵן בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה הַכֹּל עַל יְדֵי שְׁמִיעָה, וְכָל זֶה לְעִנְיַן דָּבָר טוֹב. וּלְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, לְדָבָר רַע, הִיא גַּם כֵּן פּוֹעֶלֶת הַרְבֵּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, וְכַיָּדוּעַ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְוִים תְּחִלָּה לָאֵיבָרִים. וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו דִבְרֵי רְכִילוּת, שֶׁעַל זֶה יֵשׁ לָאו בַּתּוֹרָה: "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", אוֹ שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, אוֹ דִּבְרֵי הוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת, שֶׁבְּוַדַּאי עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מִנְּשׂוֹא, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַמִּתְלוֹצֵץ, שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם". וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ עוֹד: אַף הַשּׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: "זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם".

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כְּמוֹ שֶׁבִּשְׁמִיעַת דְּבָרִים טוֹבִים הָאָדָם מְקַיֵּם בָּזֶה כַּמָּה עַשְׂרוֹת מִצְוֹת בְּכָל יוֹם, כְּמוֹ עֲנִיַּת אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּה וּבָרְכוּ וּקְדֻשָּׁה וַעֲנִיַּת כָּל הָאֲמֵנִים, כֵּן, חַס וְשָׁלוֹם, שְׁמִיעַת דָּבָר רַע פּוֹעֶלֶת הַרְבֵּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם.

נַחֲזֹר לְעִנְיָנֵנוּ, אִם הָאָדָם בְּעוֹדוֹ בְּחַיָּיו קִלְקַל חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ בִּתְמִידוּת וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לִדְבָרִים אֲסוּרִים, יֵדַע כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא לֹא יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ בְּאָזְנָיו לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים.