ז. מי שהוחזק לעובר על עבירה מפורסמת הידועה באיסורה לכל ישראל, ואינו נזהר בה כלל, מותר לגנותו בפניו ושלא בפניו, ואף את שאר מעשיו צריך לשפוט לכף חובה.
ח. מי שאינו מקיים את ציווי בית דין ללא תשובה המניחה את הדעת, מותר לספר את גנותו. ואם יש לו תשובה ואנו מסופקים אם היא אמיתית או לא, אסור לספר בגנותו.
* * *
פירוט ההלכה היומית: ז. מי שהוחזק שאינו נזהר בעבירות כלל, ואפילו אם אינו נזהר רק בעבירה אחת הידועה לכל שהיא עבירה גמורה, ועושה זאת במזיד, וניכר שאינו עושה זאת מחמת שגובר עליו יצרו והוא נכשל בעבירה זו, אלא אין לו יראת שמים כלל והוא הולך בשרירות ליבו, מותר לביישו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא עושה מעשה נוסף שניתן לפרשו לזכות או לחובה, צריך לדון אותו לכף חובה, מאחר והוחזק בפנינו לרשע גמור בדברים אחרים, שנאמר 'לא תונו איש את עמיתו', ודרשו חכמים שרק מי שהוא עם שאיתך בתורה ובמצוות אסור לצערו, אבל מי שאינו נותן לבו למצוות ה' מותר לביישו ולפרסם את מעשיו הרעים, ואמרו חכמים 'מפרסמים את החנפים מפני חילול השם'. וכל שכן אם כבר הוכיח אותו ולא חזר בתשובה, שמותר לפרסמו ולגלות את חטאיו ברבים, עד שיחזור למוטב. (כל האמור לעיל הוא בתנאי: 1. שהוא ראה בעצמו את הדברים שהוא מספר. 2. שברור שדברים אלו הם עבירות. 3. שלא יגדיל את העוולה יותר מהאמת. 4. שיתכוין לתועלת, שיתרחקו ממנו, או שיחזור בתשובה, ולא מחמת שנאה וכדומה. 5. שלא יחניף לו בפניו ויגנה אותו שלא בפניו. אלא אם כן הוא פוחד ממנו, או שאינו רוצה לעורר מחלוקת. אמנם תנאים אלו הם רק כשעבר עבירה מפורסמת לאיסור, אבל אם הוא פורק עול לגמרי אין צורך בתנאים הללו).
ח. אם בית דין אומרים לאדם לעשות דבר מה, בדבר שבין אדם למקום או בדבר שבין אדם לחבירו, ואינו רוצה לקיים זאת בשום אופן, ואין לו תשובה מדוע אינו מקיים את דבריהם, מותר לספר את גנותו ואף לרושמה בספר הזכרון לדורות. ואם יש לו תשובה מדוע אינו מקיים, וזהו דבר שמסור ללב ולשיקול דעת האדם, אם נראה לנו שאין דבריו אמת, מותר לגנותו וכנ"ל. ואם הדבר ספק, שמא באמת זו הסיבה שאינו מקיים את דבריהם, אסור לגנותו.
