ט. הרואה בחבירו מידות מגונות, כגאוה וכעס, אף שבאמת יש בזה איסור, מכל מקום אינו רשאי לספר זאת, כיון שרוב האנשים חושבים שאין בזה איסור ממש אלא סתם הנהגה טובה, והעובר עליהם אינו מוחזק כרשע.
י. אמנם מותר ומצוה לספר לבניו או תלמידיו על בני אדם שיש בהם מידות מגונות או שהם מתבטלים מדברי תורה, כדי שיתרחקו מהם ולא ילמדו מהם.
* * *
פירוט ההלכה היומית: ט. אסור לאדם לספר על חבירו שיש בו מידות מגונות, כגון גאוה או כעס, אף שזה אמת, כיון שיתכן שעשה תשובה על הנהגתו במידות רעות אלו. ואף אם רואה בו שהוא מורגל במידות אלו ואינו מתחרט כלל על הנהגתו בהם, אסור ללעוג עליו בזה, כיון שיתכן שאינו יודע את חומר האיסור של מידות רעות. שהרי יש אנשים רבים, אפילו בעלי תורה, שאינם יודעים שמידות רעות אלו הן איסור גמור, אלא חושבים שזה סתם דבר שאינו הגון. ויתכן שאם היה יודע את חומר האיסור, היה נמנע מהם. ואדרבה, ראוי לאדם שרואה בחבירו מידות אלו להוכיחו בינו לבין עצמו ולהראות לו את חומר האיסור בהם. אבל כל זמן שלא הוכיחו יתכן שאדם זה אינו יודע שיש בהם איסור, וממילא אינו מוחזק בעינינו כרשע, ואסור לספר עליו לשון הרע.
י. אמנם, מותר לאדם לספר לבניו או לתלמידיו על אדם אחר שיש בו מידות רעות או שהוא מתבטל מלימוד תורה, כדי להזהירם שלא יתחברו עימו ולא ילמדו ממעשיו. כיון שאיסור לשון הרע הוא רק כשכוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו להזהיר את בניו או תלמידו שלא ילמדו ממעשיו, פשוט שמותר לספר, ומצוה לספר. אמנם ראוי להקדים ולומר להם מדוע באופן זה מותר לספר לשון הרע, כדי שלא ילמדו ממנו שמותר לספר לשון הרע, וגם כדי שלא יחשדו בו שהוא עובר על איסור לשון הרע.
