457. ספוק (א)

הַהִסְתַּפְּקוּת בְּמַה שֶׁמֻּכְרָח לוֹ הָאָדָם הִיא מִדָּה טוֹבָה, תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּמִדָּה זוֹ צְרִיכָה בֵּין בְּעִנְיַן הַדִּירָה, בֵּין בְּעִנְיַן הַמַּלְבּוּשִׁים, בֵּין בְּעִנְיַן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, כִּי גֵּרִים אֲנַחְנוּ בָּאָרֶץ, כְּאוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן בַּדֶּרֶךְ. וּמַה הַתּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁיְּכַלֶּה הָאָדָם אֶת כֹּחוֹ וְאֶת יָמָיו לִבְנוֹת בָּתִּים מְרֻוָּחִים, מְצֻיָּרִים וּמְעֻטָּרִים, וְהָאָדָם עַצְמוֹ יוּבָל לְקִבְרוֹ, בְּמָקוֹם צַר אַמָּה עַל אַמָּה, אֶרֶץ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת. הֲלֹא טוֹב לִבְנוֹת בְּאוֹתוֹ כֶּסֶף בַּיִת נֶאֱמָן לְעַצְמוֹ, לְהִתְעַנֵּג בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. וּמַה הַתּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי רִקְמָה, וְיֵלֵךְ אַחַר מִינֵי תַּעֲנוּגִים שֶׁל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, עַל הֲנָאַת רֶגַע מוּעָט, הֲלֹא טוֹב לְהָכִין לְנַפְשׁוֹ מַטְעַמִּים בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשׁוֹ, וְיִהְיֶה בָּרוּךְ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.