481. עונג (ב)

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, כִּי בְּמִצְווֹת כָּאֵלּוּ – שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עֹנֶג וַהֲנָאַת הַגּוּף – צָרִיךְ חִזּוּק רַב לַעֲשׂוֹתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם בֶּאֱמֶת, לֹא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ, שֶׁרוֹצֶה לֵהָנוֹת אֶת גּוּפוֹ וְאוֹמֵר 'שַׁבָּת הַיּוֹם, אִכְלוּ הַיּוֹם, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ'. וּבָזֹאת יִבָּחֵן הָאָדָם אִם עוֹשֶׂה זֹאת לִכְבוֹד שַׁבָּת, כַּאֲשֶׁר בִּשְׁאָר יְמוֹת הַחוֹל לֹא יֵלֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.
וּבְוַדַּאי שֶׁלֹּא נִּתְּנָה שַׁבָּת עַצְמָהּ לְהִדָּחוֹת מִפְּנֵי עֹנֶג שַׁבָּת, וַאֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא אִסּוּר דְּרַבָּנָן – לֹא הֻתַּר.
֍      ֍     ֍

וְהִנֵּה מִי שֶׁחֲנָנוֹ ה' עֹשֶׁר וּנְכָסִים, וְהוּא שָׁלֵו שָׁקֵט וְשַׁאֲנַן לָבֶטַח בְּלֹא שׁוּם צַעַר וְטִרְדָה, אֵין לְהַלְּלוֹ כָּל כָּךְ אִם מְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הָאָדָם, כַּאֲשֶׁר הוּא דָּחוּק בְּמָמוֹנוֹ, וּמְצָאוּהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וּבְהַגִּיעַ יוֹם הַשַּׁבָּת יִדְחֹק עַצְמוֹ לְהוֹצִיא הוֹצָאוֹת קְצָת יוֹתֵר מִכְּדֵי יְכָלְתּוֹ, לִכְבוֹד הַשַּׁבָּת, וּמִצְטַמֵּק בִּימוֹת הַחוֹל כְּדֵי לְהוֹסִיף בְּשַׁבָּת, וִיפַנֶּה לִבּוֹ, וְיִשְׁכַּח עַצְבוּתוֹ וְרוֹגְזוֹ, וְיִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגֵל כְּבוֹדוֹ, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשׁוֹ לִכְבוֹד ה', הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
וּכְשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהִתְעַנֵּג בְּשַׁבָּת, לְעֻמַּת זֹאת, בִּימוֹת הַחוֹל טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אַחֲרֵי תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי הַכֹּל הֶבֶל, וְאַחֲרֵי רֶגַע קָטָן הֲרֵי הוּא כְּאִילּוּ לֹא הָיָה, וְאָבַד הָ'עֹנֶג' הַהוּא בְּעִנְיַן רַע וְסוֹפוֹ נֶהְפַּךְ לְ'נֶגַע'. וַהֲרֵי כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא נִקְנֵית בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, אָז יִתְעַנָּג עַל הַשֵּׁם, וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, וְנַחַת שֻׁלְחָנֵנוּ מָלֵא דָשֶׁן, בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ בַּגּוֹיִים הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה, כֵּן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.