א. אסור לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, וגדול עונש המקבל יותר מהמספר, ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל.
ב. אף מי שאינו מאמין ללשון הרע, אסור לו להטות אוזנו לשמוע לשון הרע, אלא אם כן כוונתו לתועלת, שבדעתו לעשות עסק עם אותו אדם, ואם ישמע עליו שאינו הגון, יחשוש לכך וימנע, אך גם במקרים כאלו ההיתר הוא רק לשמוע ולחשוש, ולא להאמין.
* * *
פירוט ההלכה היומית: א. אסור מן התורה להאמין ללשון הרע, בין בדברים שבין אדם לחבירו ובין בדברים שבין אדם למקום, כיון שעל ידי זה מתבזה בעיני השומע אותו אדם שסיפרו עליו, והמאמין עובר בלא תעשה של 'לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא', מלבד שאר איסורים המצטרפים לזה, כמבואר בפתיחה. ואמרו חכמים שכל המקבל לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים. ועוד אמרו, שגדול עונש המקבל לשון הרע, יותר מעונש המספר. ואפילו אם אינו אומר בפיו שהוא מקבל את הדברים, אבל אם הוא אומר כן בפיו, הרי חטא בכפליים, ודינו גם כשומע וגם כמספר.
ב. גם השומע לשון הרע ואין בדעתו לקבל ולהאמין לדברים בליבו, עובר איסור מן התורה, כיון שמטה אוזניו לשמוע. אמנם יש חילוק בין שמיעת האוזן לבין קבלה בלב, שלקבל ולהאמין בלב אסור בכל מקרה, ואילו להקשיב בלבד יש אופן שמותר, והיינו כשנראה לו שתהיה לו תועלת משמיעת הדבר, כגון שהסיפור הוא על אדם מסוים שאינו נאמן, והיה בדעתו לעשות עם אותו אדם שידוך או שותפות, שאז מותר לו לכתחילה להקשיב ולשמוע כדי לדעת אם יש לו מה לחשוש מאותו אדם, כיון שאין כוונתו לשמוע גנות על חבירו, אלא כדי להציל את עצמו. ואף אם לו עצמו אין תועלת בשמיעה, אלא לאחרים, וכגון שרוצה לשמוע את הדבר כדי שיוכל אחר כך להוכיח את אותו אדם על שנהג שלא כהוגן, מותר. אך בכל אופן לא יאמין לדברים בהחלט אלא רק יחשוש להם וכיון שאסור לו להכשיל בהקשבתו את המספר עצמו, לכן היתר השמיעה הוא רק באחד משני אופנים אלו: 1. שיתכן שהמספר עצמו מתכוין לתועלת ולא מחמת שנאה. 2. או באופן שכבר התחיל לספר כן לפני אנשים אחרים, ואינו מספר רק מחמתו].
