561. קרובים (ד)

אַף שֶׁמִּצְוָה עַל הָאָדָם לְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יֵצֵא מִן הַשּׁוּרָה בִּשְׁבִיל קְרוֹבָיו, וְלֹא יְיַפֶּה לָהֶם אֶת הַשֶּׁקֶר וְלֹא יַעַזְרֵם עַל הַשֶּׁקֶר. וּלְפִי הַדַּעַת הַיְּשָׁרָה אֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיַּעֲזֹר לְאֶחָיו וְלִקְרוֹבָיו בְּמַחְלוֹקְתָם עִם אֲחֵרִים, אֲפִילוּ עַל דְּבַר אֱמֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ בּוֹ שֶׁהוּא מַחְנִיף לִקְרוֹבָיו. וְגַם עָלָיו לַחְשׁוֹשׁ בֶּאֱמֶת שֶׁמָּא מִתּוֹךְ קִרְבָתוֹ אֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה לִקְרוֹבוֹ, לָכֵן יִשְׁתֹּק וְאַל יֵצֵא לָרִיב, וְלֹא יִתֵּן יָד לְשׁוּם אֶחָד מֵהַצְּדָדִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם רוֹאֶה וּמֵבִין שֶׁקְּרוֹבוֹ עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, שֶׁרָאוּי לוֹ לִהְיוֹת רִאשׁוֹן לְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, לְבַל תִּהְיֶה הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת.