ח. הפצוע פצעים שאינם מסוכנים אך גורמים לכאב מרובה, עד שחש בכל גופו, או שבעטיין יש חשש שיפגע השימוש הרגיל של האבר הפצוע, דינו כחולה שאין בו סכנה, ועושין לו צרכיו על ידי נכרי. ואפילו דבר שהוא מלאכה גמורה, ובתנאי שצריך אותם בשבת. ואילו היהודי עושה לו צרכיו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן. ואם אין בו סכנת אבר כנ"ל, ישנה ממה שרגיל לעשות בימות החול, ונביא כמה דוגמאות:
ט. פצע שגורם לכאב מרובה, אבל אין בגינו חשש סכנה, וכנ"ל, מותר – אחרי התייעצות עם רופא – ליתן עליו משחה בלי למורחה, דהיינו – אם אפשר יכין מערב שבת חתיכות גזה המרוחות במשחה, ויכסה אותן עד שעת השימוש, כדי לשמור על נקיונן, ואז יהא מותר לשימן על הפצע בשבת. ואם אי אפשר לעשות כן, כגון כאשר המשחה צריכה להיות סטרילית או ששכח להכין, וכן בפצע שאירע בשבת, לא ימרח משחה בשבת, אלא יסחטנה מן השפופרת הישר על הפצע (ולדעת רופא יש להיזהר שלא תגע השפופרת בפצע עצמו), או ישים את המשחה על הגזה, כך שלא ימרח את המשחה. ואם המשחה בתוך כלי, יוציאנה במקלון ויתננה בו על גבי הפצע או על גבי הגזה. ומותר לשים גזה על המשחה שנמצאת על גבי הפצע, ואין בכך משום איסור ממחק.
