ז. אף אם המספר הוא אדם הנאמן על השומע כשני עדים, אסור לו להאמין לדבריו. ורק אם הוא מספר לו על אדם שחוטא בדברים המפורסמים לאיסור, שלדברי המספר מותר לספר עליו לשון הרע, והמספר נאמן עליו כשני עדים, רשאי להאמינו.
ח. אמנם אף באופן זה, שהשומע מאמין למספר כמו לשני עדים, והוא מספר לו דברים שלפי דבריו מותר לספרם, ההיתר הוא רק כשהמספר עצמו ראה את הדבר. ומותר רק להאמין לו, אך אסור לספר זאת לאחרים, ולא להזיק לאותו אדם בממונו או בגופו.
ט. השומע ממי שמסיח לפי תומו, יש להזהר שלא להאמין לדבריו, וכל שכן שלא לעשות מעשה על פיהם. ויש מקרים שאיסור גמור הוא להאמינו: 1. אם זהו דבר של 'שלילת המעלות'. 2. אם אפשר לדונו לכף זכות. 3. אם לא ראה זאת המספר בעצמו.
* * *
פירוט ההלכה היומית: ז. אסור לאדם לקבל ולהאמין לדברי לשון הרע, אפילו אם שמעם מאדם שנאמן עליו כמו שני עדים, שהרי אף אם הוא נאמן, הרי לשון הרע אסור אפילו על דבר אמת. ובין אם זהו סיפור על חטא שחטא, או על דבר גנאי שיש בו, או שלילת המעלות, בכל אופן אסור לקבל ולהאמין לדברים. ואם הוא מקבל את הדברים, מלבד שהוא חוטא בעצמו בקבלת לשון הרע, הרי הוא עובר ב'לפני עור לא תתן מכשול', שהוא מכשיל את המספר בסיפור לשון הרע, שככל שהוא יותר מאמין לדבריו, כן יותר גדול חטאו של המספר. ורק בדבר שאם הוא אמת מותר לספרו, כגון שמספר לאדם המאמין לו על פלוני שחטא בחטא מפורסם וידוע, שאין מקום ללמד עליו זכות, מותר לשומע לקבל את דבריו ולהתרחק מהחוטא, אם אכן הוא מאמין למספר כמו שני עדים.
ח. ואפילו אם אותו אדם הנאמן עליו כשני עדים מספר לו על אדם שעבר עבירה מפורסמת, שלפי דבריו מותר לדבר עליו לשון הרע, יש להזהר בשני דברים: 1. מותר לקבל את הדברים רק אם המספר ראה בעצמו את הדברים, ולא אם שמעם מפי אחרים. 2. ההיתר הוא רק להאמין לו ולקבל את דבריו ולנהוג על פיהם [להתרחק מאותו חוטא וכדומה], אבל אסור לו לספר זאת לאחרים, וכל שכן שלא להפסיד לו ממון או להכותו מחמת כן.
ט. אם אדם מספר לחבירו לשון הרע כ'מסיח לפי תומו', והיינו שניכר מדבריו שאינו מתכוון לגנות את חבירו או לעורר עליו מחלוקות, אלא מספר לפי תומו מעשה שהיה, ובאופן שלא דיברו מתחילה על אותו אדם כלל, לא לשבח ולא לגנאי, הדין הוא כך: אם יש בסיפור הזה אפשרות לדון את אותו אדם שסיפרו עליו לכף זכות, או שענין זה הוא בשלילת המעלות וכדומה [שאז גם אם הדברים נכונים אסור למספר לספר זאת], או שהמספר לא ראה את הדבר בעצמו אלא שמע מאחרים, בודאי איסור גמור הוא לקבל את הדברים ולהאמין להם. ואם אין מקום לדון לכף זכות, ואין זה שלילת מעלות וכדומה אלא דבר גנאי ממש [כגון שעשה עבירה מפורסמת, שלדברי המספר מותר לספר זאת], וראה זאת המספר בעצמו, גם כן יש להיזהר שלא לקבל ולהאמין לדברים [כיון שדבר זה הוא ספק גדול, אם מותר להאמין באופן כזה או לא, וגם יש בזה תנאים רבים], וכל שכן שלא לספר זאת לאחרים או לבזותו, ובודאי שלא להפסיד לו ממון או להכותו [ואם יש לו ספק בדבר אם הלה מסיח לפי תומו או לא, יש להחמיר מספק ולדון זאת כאיסור גמור].
