ה. אף השומע רכילות מחבירו הנאמן עליו כשני עדים, אינו רשאי להאמינו. אך אם הדבר נוגע לו להבא, מותר להאמינו. ומכל מקום אסור לו לספר זאת לאחרים, ולא להכותו או לגנותו או להפסידו ממון מחמת כן.
ו. היתר זה הוא רק כשהמספר נאמן עליו כשני עדים תמיד ובכל דבר, אך אינו יכול להחליט על סתם אדם שבסיפור זה הוא מאמינו כשני עדים, ואדרבה, ככל שיאמינו יותר כך יגדל חטאו בקבלת לשון הרע ורכילות.
ז. דעת הפוסקים היא שבזמנינו אין אדם היכול לומר על חבירו שהוא נאמן עליו כשני עדים, ולכן מותר רק לחשוש לדברים, ולא להאמינם לגמרי. ולכן אסור להאמין ללשון הרע או רכילות [שיש בה תועלת] אפילו שנאמרת מהורים או בני זוג, אלא לחשוש בלבד.
* * *
פירוט ההלכה היומית: ה. אסור לקבל רכילות אפילו מאדם הנאמן עליו כשני עדים, ואפילו אם לפי דברי אותו אדם אין אפשרות ללמד זכות על אותו אדם שדיבר עליו או עשה לו דבר רע. אמנם אם יש לו תועלת בכך להבא, כגון שסיפר לו [אותו אדם הנאמן כשנים] על פלוני שרוצה להרע לו או להזיקו, כדי שישמור את עצמו, מותר לקבל ממנו דבר זה ולהאמינו. אבל לא יגלה את הדבר לאחרים, ואף לא לאנשי ביתו, אלא אם כן יש תועלת בגילוי זה. וכל זה הוא דוקא אם אותו אדם הנאמן עליו כשנים מספר לו דבר ששמע בעצמו מאותו פלוני, אבל אם הוא עצמו שמע זאת מאחרים, אין לו יתרון על אדם אחר.
ו. ואפילו באופן שמותר להאמינו, היינו דוקא אם הוא מכיר את טבע אותו אדם שסיפר לו זאת, שאינו משקר בשום אופן, ואינו מגזים בדבריו, ודעתו סומכת עליו כל כך עד שנאמנים עליו כל דבריו תמיד [ולא רק בסיפור זה] כנאמנות של שני עדים המעידים בבית דין. [וגם אז מותר רק להאמינו בעצמו, אך לא להפסיד לאותו פלוני ממון או להכותו או לגנותו]. אבל אם אותו מספר אינו נאמן עליו בדברים אחרים, ורק בסיפור זה שסיפר לו על פלוני הוא מאמינו, משום שמָתְקוּ לו דברי לשון הרע ורכילות שסיפר לו בגנות אותו פלוני, בודאי אסור להאמינו, ואינו יכול להחליט בדעתו שבסיפור זה הוא מאמינו כשני עדים. ואדרבה, ככל שיחליט יותר בדעתו שהוא מאמין לדבריו שהם אמיתיים, יכנס יותר לכלל מקבל לשון הרע ורכילות.
ז. דין זה, שמותר לאדם להאמין לרכילות שיש בה תועלת אם שמעה מאדם הנאמן עליו כשני עדים, היה רק בזמן חכמי הגמרא, אבל היום דעת הפוסקים שאין אדם יכול לומר על אדם אחר שהוא נאמן אצלו כשני עדים שאינו משקר לעולם, ולכן אסור לו לקבל את דבריו בשום אופן, אלא רק לחשוש לדברים בלבד, כשיש לו תועלת מכך. ובין כך אין זה מצוי כל כך שיתקיימו כל התנאים האמורים לעיל בדין אדם הנאמן עליו כשני עדים.
ויש להתבונן מזה כמה דרך בני אדם לטעות בכך, שהם נזהרים מלהאמין ללשון הרע או רכילות הנשמעת מאחרים, ואילו כששומעים דברים אלו מהוריהם או מבני זוגם, הם מאמינים לדבריהם, בחושבם שהם בודאי לא ישקרו להם, וזו טעות גמורה, כיון שלפי הדין אין חילוק ביו רחוקים לבין קרובים, וכמו שהתבאר.
