הפטרה מבוארת – אחרי מות, קדושים – עדות המזרח

בפרשת השבוע הזהירה התורה את ישראל שלא יעשו עבירות כמעשה ארץ מצרים, ומפטירים בפרשה זו בה מתנבא יחזקאל על אזהרת ה' לעם ישראל שלא ילכו בדרכי ארץ מצרים

ספר יחזקאל, פרק כ (ב) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.  (ג) בֶּן אָדָם, דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים – וכי אתם באים באמת לדרוש את ה' וללמוד את דרכיו כדי ללכת בהם, והרי אין כוונתכם לכך, אלא באתם רק לבקש על בית המקדש שלא יחרב, ולכן, חַי אָנִי [-לשון שבועה] אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם לשמוע את בקשתכם, נְאֻם ה' אֱלֹהִים.  (ד) וכיון שלא באו אליך לדרוש את ה' באמת, מצד שאתה נביא, הרי ודאי באו אליך כדי שתשפוט אותם על פי חוקי התורה, ועל כך אומר לו, הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם, הֲתִשְׁפּוֹט אותם שלא בתורת נביא אלא מצד היותך בֶּן אָדָם, על פי שכלך ועל פי ידיעתך בתורת ה', ואם כן אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם, שכבר אבותיהם סרו מדרך ה'. (ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, מה שהוצאתי את ישראל ממצרים ולקחתים לי לעם, עשיתי כן מחמת שתי סיבות, א. מצד מעלת נפשותיהם של ישראל, שהם ראויים להיות קרובים לה', ב. מצד היותם זרע האבות הקדושים, שנשבע להם ה' שבניהם יהיו לו לעם, ועל כך אומר, בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל מצד מעלתם הנפשית, וָאֶשָּׂא יָדִי להשבע לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב מצד היותם זרע האבות, וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, שם התגלה להם הענין האלוהי מצד מעלתם העצמית, וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם בשבועה לֵאמֹר, הרי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם מכבר, מזמן אבותיכם שֶׁכָּרַתִּי איתם ברית, ואקיים איתכם את השבועה שנשבעתי לאבותיכם. (ו) ומחמת שתי הסיבות הללו, בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בשבועה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ולהביאם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי [-חיפשתי ובדקתי] לָהֶם, שתהיה הארץ המשובחת ביותר, והיא זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וטובה להם מצד שימצאו בה את כל צרכיהם הגשמיים ויהיו פנויים לתורה ולעבודה. וגם מצד הרוחניות, צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת – היא הארץ הנרצית יותר מכל הארצות האחרות, כי שורה שם השכינה, וניתן להשיג בה את הנבואה, וה' משגיח עליה בהשגחה פרטית. (ז) אך התנה עמהם ה' תנאי שיהיו קדושים ומיוחדים אליו, וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, והיינו את צלמי העבודה זרה שהיו עשויים למשוך את האדם אחר מראה עיניו לזנות, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, שהם עניני עבודה זרה השייכים לאמונות בדברי שוא ובהבל, כי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.  (ח) וַיַּמְרוּ בִי – עשו את מה שציויתי עליהם שלא לעשות, וְלֹא אָבוּ – לא רצו לִשְׁמֹעַ אֵלַי ולעשות את מה שציויתי עליהם לעשות, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם [-את מעשי הזנות הרמוזים בלשון 'שקוצי עיניהם', שהם מעשים בפועל שהיו צריכים להשליכם ולהפסיק לעשותם], לֹא הִשְׁלִיכוּ. וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם [-את המחשבות של העבודה זרה, שהיו צריכים לעוזבם], לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי הפנימית עֲלֵיהֶם, ועל ידי זה לְכַלּוֹת אַפִּי [-הכעס הניכר כלפי חוץ] בָּהֶם, כי כאשר הכעס החיצוני מגיע מהחימה הפנימית, יעשה כליון מוחלט, עוד בהיותם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.  (ט) ואמנם מצד עצמם היו ראויים לכליה באותו הזמן, וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל – שלא יתחלל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  (י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר, כדי להורות להם שם את המצוות והחוקים, וכדי שיראו שם את השגחת ה' הקבועה והניסים התמידיים שזכו להם.  (יא) וכדי ליישרם בכל הענינים, גם בדברים שבין אדם למקום וגם בדברים שבין אדם לחבירו, וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי, שהם הענינים שבין אדם למקום, הנוגעים אל הנפש הקשורה עם האלוהים, ולכן לא נודעו טעמיהם, וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, שהם מצוות שיש להם טעם הידוע לאדם, וברובם הם דברים השייכים להנהגות שבין אדם לחבירו, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, שהוא מורכב מגוף ונשמה, וָחַי בָּהֶם חיים שלמים, הן חיים גשמיים והן חיים רוחניים.  (יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם, כי השבת היא עדות לחידוש העולם ובריאתו על ידי ה', לִהְיוֹת לְאוֹת וסימן בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם על ההשגחה הפרטית הדבוקה בישראל, והשראת השכינה החופפת עליהם לעשות להם ניסים שלא כדרך הטבע, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, ומחמת כן הם צריכים לקדש את עצמם, ולפרוש מעניני החומר אל עניני הרוח, כדי שיהיו ראויים להידבק בה'.  (יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בהיותם בַּמִּדְבָּר, בכל החטאים שחטאו שם, מחטא העגל ועד חטא המרגלים, שבחטאים אלו בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, שהם חוקים ומשפטים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי, שזו המצוה המורה על האמונה, חִלְּלוּ מְאֹד, וָאֹמַר מחמת כן לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עוד בהיותם בַּמִּדְבָּר, לְכַלּוֹתָם.  (יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [-כדי שלא לחללו] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים ממצרים לְעֵינֵיהֶם, ויאמרו שאין יכולת ביד ה' להביאם לארץ ישראל. (טו) וכאשר חטאו בחטא המרגלים, וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם [-נשבעתי להם] בַּמִּדְבָּר, לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי, שיש לה גם את כל המעלות הגשמיות, שהיא זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וכוללת גם את כל המעלות הרוחניות, כי צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת – היא הארץ הנרצית יותר מכל הארצות האחרות, כי שורה שם השכינה, הנבואה, וה' משגיח עליה בהשגחה פרטית. (טז) והטעם לגזירה זו שלא יכנסו לארץ ישראל, כיון שהסיבה לחטאיהם לא היתה מחמת תאוה ויצר הרע, אלא יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ, מחמת כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ – כי לא היתה אמונתם שלימה בה', וכפי שהראו בחטא המרגלים, שלא האמינו ביכולת ה' להכניסם לארץ ישראל, וחטא הבא מחמת כפירה חמור יותר מחטא הבא מחמת תאוה ויצר הרע. (יז) ואף על פי שנשבע ה' שלא יכנסו לארץ ישראל, וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם מיד, שאז היה העם כולו אובד [ולשון 'חס' היא על דבר שיש לו בו צורך, ואף כאן ראה ה' שאם ישארו ארבעים שנה במדבר ויראו את הניסים הגלויים כל אותו הזמן, ילמדו להאמין בה'], וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה – לא כיליתי אותם מיד בַּמִּדְבָּר, אלא גזר עליהם ה' שינועו במדבר ארבעים שנה, ועל ידי זה יראו זמן רב את הניסים התמידיים וההשגחה הפרטית החופפת עליהם, ומתוך כך יבואו לידי אמונה שלימה בה'. (יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר, בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ, כי האבות עדיין לא נטהרו לגמרי מהעבודה זרה שהיתה במצרים, ולכן הזהיר את דור הבנים שלא ילכו בדרך זו, אלא ישמרו את חוקי ה' ומצוותיו.  (יט) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, רק בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ, וַעֲשׂוּ אוֹתָם. (כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ, וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.