מאמר רביעי, ד-ה1

ד. הכוזרי: (ולמה לנו כל זה?) הלא כשידיעת הבורא חודרת להכרה, בצירוף ידיעת יחודו, חכמתו ויכלתו, והידיעה שהכל בא ממנו, והכל צריכים אליו, והוא אינו צריך לאיש, יכנס ממילא המורא ממנו, והאהבה אליו, ולא נהיה זקוקים למראות גשמיים אלה.

ה. החבר: טענה זו היא טענת הפילוסופים. אך הנסיון מראה כי נפש האדם נחרדת בראותה דברים מוחשיים מטילי אימה, ואינה נבהלת כשרק יספרו לה עליהם. דומה לדבר, המשיכה לצורה מוחשית יפה, כי בראות האדם אותה, ידבק בה באהבה, אך אם רק יספרו לו עליה, הוא לא ירגיש רגש זה. אל תאמין לאדם הסומך על שכלו ואומר כי מחשבתו פועלת כראוי ומבין בשכלו בלבד את כל הענינים הצריכים לידיעת האלהות, מבלי להזדקק לשום דבר מוחשי, כמו מכתב, צורה או מלים. הלא תראה שאינך יכול לערוך תפילתך במחשבה בלבד, בלי קריאה. ולא תוכל לספור למשל עד מאה במחשבה בלבד בלי דבור, כל שכן אם מנין המאה יהיה מורכב מסוגים שונים. לולא הדברים המורגשים הממחישים את הענינים המופשטים בצורת דמיון ותנועה, לא היה האדם יכול לכלול ענינים אלה במחשבתו המופשטת בלבד. וכן מתבהרת לנביא גדולת האלהים, יכולתו, רחמנותו, חכמתו וחיותו, מלכותו ונצחיותו, קדושתו, יחודו, ושאינו צריך לאיש והכל צריכים לו, על ידי הופעת אותה צורה גדולה מלאת ההוד וההדר, (המתגלית לו במחזה הנבואה), שברא ה' עבורו.