מאמר שני, כג

כג. הכוזרי: אם נכון (שמקום זה כה קדוש ונשגב), יוצא איפוא שאין אתה ממלא אחר מצוות תורתך, כי היה עליך לעשות את העליה לארץ מגמת חייך, ולקבוע ארץ זו למקום חייך ומקום מנוחתך לאחר המות, והנה אתה מאמין שלארץ מעלה גדולה בהשראת שכינת ה' בתוכה לעתיד לבוא, וכפי שאתה אומר בתפילה 'רחם על ציון כי היא בית חיינו', ואף אם לא היתה עתידה השכינה לשוב אליה, וכל מעלתה בזכות העבר כמקום משכן השכינה בתקופה של תשע מאות שנה, היה מן הנכון שתשתוקקנה הנשמות היקרות והקדושות אליה ותזדככנה בזכות הישיבה בתוכה, כמו שזוכה האדם לכגון זה כשהוא נמצא במקום הנביאים והחסידים. וכל שכן שמעלתה יתרה מזו, כי היא שער השמים, והוא דבר מוסכם אצל הכל, הנוצרים אומרים כי הנשמות מתקבצות אליה, ומשם מעלין אותן לשמים, והמוסלמים מאמינים שהיא מקום עלית הנביאים לשמים, והוא מקום מעמד יום הדין, ולכל הדתות הוא מקום עליה לרגל, ואליה מכוונים בתפילתם.

רואה אני שהשתחוייתך וכריעתך כנגד ארץ ישראל היא משפה ולחוץ, כאדם המחניף לחברו וחולק לו כבוד, ולבו בל עמו. או שהוא מנהג שהשתרש ללא יסוד וסיבה, כי הנה האבות בחרו לדור בה יותר מכל מקומות מגוריהם, והעדיפו את הגרות בארץ על האזרחות במקומות מולדתם, וזאת למרות העובדה שאז עוד טרם היתה מקום השראת השכינה, והיתה מלאה זימה ועבודה זרה, ועם כל זה – כל תשוקתם ותאותם היתה להתגורר בה, ולא לעזוב אותה אפילו בתקופות הרעב, כי אם במצות האלוהים. ואף את עצמתיהם צוו להעלות אליה לאחר מותם.